כתיבה ככלי לצמיחה וריפוי

מאת דנה ג. פלג

 אני מאמינה בכתיבה, בכוחן של מלים. מלים, כשאני אומרת אותן בקול יוצאות מהתחום הפרטי שלי אל העולם. הדיבור מוסיף להן משנה תוקף, הן מקבלות משמעות נוספת, אפילו אם לא אמרתי אותן לאדם אחר, אלא לעצמי בלבד. אבל בשלב הזה הן חיות בדיוק רגע, הן נמוגות באוויר. הכתיבה היא בעיני השלב הבא. כשאני כותבת משהו על נייר, על מסך מחשב, או בכל פורמט אחר, המלים מתגשמות במציאות. הן חומר. יש להן חיים משלהן.

כתבתי כמעט מאז שידעתי לצייר אותיות. בשלב מסוים, בגיל 12 או 13, התחלתי לכתוב יומני חיים. כתיבת יומן היא דרך מצוינת לעבד את החיים. כתבתי על דברים חשובים שקרו לי בחיים. כתבתי כדי להנציח, כי כבר אז ידעתי כמה שהזיכרון מתעתע בנו. לא ידעתי אז שאני מעבדת את החוויות, ומשנה אותן תוך כך. הרגשתי את תחושת השחרור שהיא העניקה לי. הסגירה של היומן אחרי שסיימתי לכתוב היתה אות לכך שאפשר להמשיך. שלמדתי משהו. הרגשתי את זה כבר אז.

 אבל מעבר לזה, כתיבת יומן היא גם האימון הטוב ביותר בעיני לכתיבה בכלל, וכתיבה ספרותית בפרט. מהי ספרות, אם לא לקיחת פרק זמן מסוים, דקה או שנה, או מאה שנים, ותחימתו במסגרת של התחלה, אמצע וסוף, כשהאמצע כולל לרוב איזושהי התפתחות. כשאני מדברת עם חברה טובה, ומקבלת תמיכה, אני משנה משהו אצלי או אצלה, תורמת להתפתחות של שתינו, מן הסתם. כשאני מעלה את השיחה הזאת על הנייר, היא עוברת עיבוד נוסף, נפשי וספרותי. במובן מסוים, היא הופכת ליצירה.

 אפשר לחתום את היצירה הזאת בסגירת היומן, עד לפעם הבאה. ואפשר להתחיל לעצב אותה. זה, כמובן, לא חייב להיות קטע מיומן. זה יכול להיות כל דבר שכתבתי, והחלטתי שאני רוצים להפוך אותו למשהו אחר, משהו שמעבר לדיון בדל"ת האמות שלי, משהו שיגע באנשים. הנושא או מקור ההשראה לא חשוב, כי כל מה שאני יוצרת בא מתוכי. אני יכולה להחליט לכתוב על ערפדים בטרנסילבניה, או על חוויה שעברתי ביום אתמול. כל מה שאני אכתוב יהיה חלק ממני, בסופו של דבר. גם אם מעודי לא הייתי ערפדית, ולא חוויתי את נשיכתה, דמותה נולדה בתוכי. מצד שני, גם היצירה האוטוביוגרפית ביותר, אינה בדיוק אני. כי ברגע שאני כותבת משהו, הוא כבר הופך למשהו אחר, נפרד ממני.

 השלב הבא הוא בתהליך הזה הוא החשיפה.  כל פעם אני משילה עוד קליפה, נחשפת עוד קצת, לקהל קצת יותר גדול, אבל אני מודה: החלק הזה קשה לי. בלעדֵי החשיפה, בלעדֵי הקהל, היצירה שלי תישאר בגדר יומן, פנקס רשימות, ולא תזכה להגיע ללבותיהם ונפשותיהם של אנשים אחרים. אני כותבת כדי לבטא את עצמי. אני מפרסמת כדי להגיע לאנשים. אני מאושרת כשמישהי כותבת לי שהיא יצאה מהארון בזכותי, כשאדם דתי מספר לי שהבין משהו כשקרא אותי. הקושי בא מהפחד שיבינו את היצירה שלי בדרך שגויה, לדעתי. וכאן טמון אחד השיעורים הגדולים שלי:  להבין שתפקידי הסתיים, שמכאן והלאה, אני כבר לא חלק מהיצירה. מרגע הפרסום והלאה, היא שייכת לקוראים. הריתי אותה בנפשי, ילדתי אותה אל הנייר, הנקתי אותה וטיפחתי אותה ונתתי לה ככל שיכולתי, ועכשיו הגיעה זמנה של הילדה הזאת לצאת אל העולם, לתקשר עם אנשים אחרים ועם יצירות אחרות.

 קל יותר לעשות את זה בכתיבה עיתונאית, שמספרת, כביכול, את סיפורם של אנשים אחרים. כביכול, כי אני תמיד נמצאת שם. גם אם נדמה שאני היא רק זו ששואלת את השאלות, אל תטעו בי: הכתבה היא שלי, היא היצירה שלי. תרגום, הפרנסה העיקרית שלי, הוא מסֵכה הרבה יותר מורכבת מזה, אבל גם שם אני נוכחת. ככלות הכול, תרגום טוב הוא כתיבה מחודשת של הספר, בשפת היעד. כמעט בלתי אפשרי לתרגם תרגום מילולי של טקסט ספרותי. אבל גם כאן, ברגע שהכתבה נדפסת, ברגע שתרגום הספר יוצא לאור – אני כבר לא בתמונה, או במראַה, אם תרצו. למעשה, תפקידי הנעלה ביותר ככותבת הוא לדעת מתי לעזוב את היצירה, ולהעבירה לרשות הקוראים. זוהי מהותה של החשיפה, ובזה כוחה.

 אז כן, כתיבה יכולה לרפא, אתכם ואת הזולת. כדי להירפא אתם צריכים להיות נוכחים ברגע הכתיבה. כדי לרפא אחרים (או לגעת בהם) אתם צריכים להיות מוכנים לשחרר את היצירה לעולם.