הסולסטיס ואני. יום מפנה

זה קרה ב-22 לדצמבר 1994, הלילה בו הבנתי שמותר לי להיות מי שאני. בדיוק עשר שנים אחר כך אני מבקשת לחגוג את יציאתי מהארון בטקס הסולסטיס, הלילה הארוך בשנה, בעקבותיו אני מסכמת את הישגיי בעשור הזה ואת האימהות החדשה שלי

תחילת השנה, תחילת ינואר. לילה. אני שוכבת במיטה, מכורבלת כנגד גופו הקטנטן של בועז. בצדו השני ישנה אשתי, ואני ערה אחרי הנקת לילה, מקשיבה לנשימתו, לנשימתה. המשפחה הקטנה שלי. בחוץ זולג הגשם על כל החלונות, בכל המרזבים. ששש... אני לוחשת לו, צליל מהרחם, הצליל של גלי האוקיינוס, האימא הגדולה, בוראת ומחריבה באחת. מנסה להרגיע אותו ולהירגע בעצמי.

לפני חודש התחלתי לחשוב על הדרך בה אני רוצה לציין מלאת עשור ליציאתי מהארון. איך מציינים ארוע כזה? זה קרה ב-22 לדצמבר 1994, הלילה בו הבנתי שמותר לי להיות מי שאני, שזה בסדר. ה-22 הוא הלילה הארוך בשנה, היום הקצר ביותר. סולסטיס, באנגלית, יום מפנה, בעברית. לאחריו ילכו הלילות ויתקצרו, עד שיגיע יום המפנה של הקיץ, בדיוק כעבור שישה חודשים. אלה חגי האדמה, חגי המכשפות, חגי הטבע הקדומים ביותר, החגים האמיתיים. חנוכה, כריסטמס, אלה רק תירוצים להאיר את הלילות החשוכים, לנסות לדחות קצת את החשיכה שנופלת כאן כבר בסביבות ארבע וחצי אחר הצהריים. אצל האמריקנים, אפילו הסנטה קרוזים שוחרי איכות הסביבה, זה שיגעון אמיתי. לקראת חג המולד מתכסה כל מדשאה בפסלי תאורה גדולים עד ענקיים של סנטה קלאוס והאיילים שלו, בלונים מוארים של אנשי שלג ואשוחים שכוכב זוהר מעליהם, וכל חזית בית מתקשטת באורות צבעוניים, כשנוריות קטנטנות מהבהבות ומאירות את עצי חג המולד שבתוך הבתים. האורות האלה מביסים בקלות את נרותיו הזעירים של חג החנוכה, שניבטים מחלון או שניים גם פה. ואלה גם אלה, על יופים המגלומני או הצנוע, אינם בעיני אלא הד לפחד ילדותי ידוע ומוכר, הפחד מהחושך.

הפגאנים לא פוחדים מהחושך. ואם כן, הם לא נלחמים בפחד הזה. זוהי מהות הדרך הפגאנית, ללכת עם הטבע, להתבונן בהשתקפות שלו שבתוכנו. וכך החלטתי שהדרך הטובה ביותר לחגוג את יום השנה ליציאתי מהארון תהיה בטקס סולסטיס, שמעולם לא יצא לי לחגוג קודם לכן. והנה, ידידתנו סוזן מורואו, עורכת טקס כזה בדיוק בטיפּי שלה, ופתאום מסתבר שהיא עורכת אותו לא ביום החג עצמו כי אם כמה ימים לפני כן, ב-18 לחודש, היום בו ימלאו לבועז חודשיים. אני מחליטה שאני רוצה את המשפחה שלי איתי. טיפי הוא אוהל טקסי של  האמריקנים הילידים ("האינדיאנים") בצפון אמריקה. הטיפי הוא גם רחם, המציאות שבו היא מציאות אחרת. צורתו צורת חרוט, ובתוכו אזור ישיבה מוגבה, מסביב למדורה. גם בלילות הקרים ביותר, חם שם. אני נכנסת לשם, ומיד מרגישה שנכנסתי לתחום אחר, תחומן של הנשמות. אני לא מכירה את האנשים האחרים שיושבים שם בשמותיהם, בעיסוקיהם, בכל הפרטים הקטנים שמרכיבים את הדימוי שלנו על אנשים אחרים. ואין לי צורך בכך. אני מרגישה שכולם חברים, מכרים ותיקים, גם אם רק לשעה אחת.

נחזור רגע אחורה. אנחנו יוצאות מהעיר בשעת אחר צהריים מוארת וחמימה. אל האזור המיוער בו מתגורת סוזן אנו מגיעות כעבור זמן קצר בשעת דמדומים קרירה, ועד שאנחנו נכנסות אל הבית, ערב חשוך וקר יורד על היער. בועז מתחיל לצרוח. מימי ואני מוצאות חדר קטן מוסק ומלא כריות ושטיחים רכים, ואני מניקה אותו. זה לא עוזר, ושעת הטקס מתקרבת. מימי, שהתכוננה למצב בו תצטרך להישאר איתו מחוץ לטקס, מגרשת אותי מהחדר. אני יוצאת מהחדר, ומוצאת את ג., מכרה שלנו, אימא אדמה אמיתית. היא הגיעה לטיפי של הילדים, שנערך קודם לכן, עם שתי בנותיה, והיא ישובה בישיבה מזרחית על הרצפה, מניקה את בתה בת השנה. אני מתנפלת עליה כמוצאת שלל רב, בוודאי הניסיון שלה יעזור. היא מספקת כמה עצות, ובסופו של דבר, לבקשתי, נכנסת לחדר. איתה נכנסת עוד דולה, ואני מנסה להתרחק, להתכונן לטקס, אבל ממשיכה לשמוע את הבכי שלו בראש שלי. עד שסוזן דוחקת בי, ואני מתרצה, ויורדת לטיפי. "הכול יהיה בסדר," היא אומרת, "את צריכה לא לשמוע אותו עכשיו."

אני נכנסת לטיפי, ושלווה פתאום נכנסת בי. ואני מבינה למה אני דואגת כל כך. אני לא מרשה לעצמי לא לדאוג, כי אימא שלי תמיד דאגה, וכך אני רואה את האימהוּת. אימא שאינה דואגת היא אימא רעה. האמת היא שאין לי מה לדאוג. מימי תסתדר, אני יודעת. אם אני רוצה להיות בטיפי, כדאי לי להיות בו כל כולי. נדרש קצת זמן, אבל אני עושה את זה, וכשמגיע מקל הדיבור אליי, אני מבינה גם למה בחרתי לחגוג את יום הולדתי העשירי בדיוק כאן ועכשיו.

בעשר השנים האלה הספקתי להיות פעילה במי-יודעת-כמה ארגונים וקבוצות, לכתוב את הטור הלסבי הראשון בארץ, לפרסם קובץ סיפורים, להתאהב ולהתאכזב ובסוף למצוא את אהבת חיי, לקנות איתה בית, ואפילו ללדת. סיימתי תואר והחלפתי קריירה, בהצלחה די מרובה. עברתי עיר ואחר כך עברתי יבשת. ועכשיו, הגיע הזמן שאצא שוב מהארון, בתור האימא שאני. לא אימא אדמה, לא כזאת שיודעת בדיוק מה לעשות (אבל לפעמים קולעת בול), כזאת שלפעמים קוראת עיתון או מדברת בטלפון בזמן הנקה (אבל גם נהנית לראות את הפרצופים הקטנים שלו), כזאת שהאימהות בשבילה היא כישרון נלמד, לאו דווקא מולד. זו האימא שאני: אימא אוהבת ואימא שמנסה לאזן בין הצרכים של הבייבי שלה לבין הצרכים שלה. אימא שזקוקה לכמה רגעים או שעות של חופש מדאגה לתינוק, כדי להתחדש, כדי להיות טובה יותר. לעצמה ולכל השאר. זו האימא שאני, וזה בסדר גמור.

בתום הטקס אני חוזרת ומוצאת את בועז ישן על גופה המחבק, הרדום, של מימי, עטוף בשמיכה פרוותית. כשאני מעירה אותה היא מספרת שג. ובנותיה התחילו לשיר צ'אנטים, שהדולה התחילה לתת עצות, ושבועז בכה עד שהיא ביקשה מכולם ללכת, ונשארה איתו לבד. הנה האישור שלי, חשבתי וסיפרתי לה על התובנות שלי.

סולסטיס הוא חג החושך הגדול. זה הזמן להתכרבל עמוק באדמה, לתת לדברים להתבשל על אש קטנה, עד שיעלה ויצוץ ניצן קטן ועוד אחד ופתאום יהיה אביב, והכול יפרח. תחילת ינואר עכשיו, אני כבר יכולה לראות איך הבוקר עולה מתוך הערפל הקליפורני, דקה ועוד דקה מוקדם יותר. אני מתמתחת כנגד גופו הזעיר של התינוק שלי. אני מתקשה למצוא את התנוחה הנכונה. הוא זקוק לי, ואני צריכה למצוא מקום נוח לראש, ליד, לצוואר. בינתיים אני מקשיבה לקולות הנשימה שלו ושלה, לקולות הגשם והרוח שבחוץ. זו המשפחה הקטנה שלי. מעשה ידיי במשך עשר שנות חיי האחרונות, אולי במשך כל שלושים וחמש השנים של חיי. כל יום צופן משהו חדש.

נ.ב. תוך כדי העבודה על הטור, קראתי את הידיעה הנפלאה על זכייתן של טל ואביטל (ועירא כמובן) בבג"ץ האימוץ. זהו בהחלט יום מפנה. תודה לכן!!!