להיות אהבה – מאת ראם דאס

תרגום: דנה ג. פלג

ההיבט החשוב ביותר באהבה אינו בנתינתה או בקבלתה: הוא בהיותה. כשאני חש בצורך לקבל או לתת אהבה לזולת, אני נמצא במצב בלתי יציב. הוויית האהבה, ולא קבלתה או נתינתה, היא הדבר היחיד שמעניק לנו יציבות.

אני לא שואף להיות "אוהב". אני שואף להיות אהבה. בתרבות שלנו, אהבה נתפסת בהקשר של יחסים: "אני אוהב/ת אותך" או "את/ה אהוב/תי". אך הנשמה, בניגוד לאגו, אינה נבנית סביב מערכות יחסים. היא רוצה אך ורק להיות אהבה. יש שמחה גדולה, למשל, בהפיכת אדם שלא אהבתם מלכתחילה לנאהב. אחד מתרגילי האימון שלי הוא הצבת תמונה של פוליטיקאי שלדעותיו אני מתנגד בחריפות על שולחן הפוג'ה (Puja), המזבחון שלי. כל בוקר, כשאני מתעורר, אני אומר "בוקר טוב" לבודהא, לגורו שלי, ולשאר הישויות הקדושות שנמצאות שם. אך גיליתי, שלפוליטיקאי שלי אני אומר "שלום, מר פוליטיקאי" ברוח שונה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זה מזכיר לי עד כמה עליי להרחיק לכת כדי לראות את הנאהב בכל אחד ואחת. אמא תרזה תיארה זאת פעם כ"לראות את ישוע בכל תחפושותיו המחרידות". כשהבנתי שאמא תרזה היתה שקועה, בעיקרו של דבר, בסיפור אהבה אינטימי עם כל אחד ואחת מהעניים והמצורעים שאספה בביבי הודו, חשבתי לעצמי, "זוהי הדרך לשחק במשחק האהבה". בזה התאמנתי ברבע המאה האחרונה: לראות את הנאהב ולהיות איתו בכל מקום.

אחד ההיבטים המעניינים של ראיית הנאהב בדרך זו הוא, שהזולת לא צריך לראות את עצמו כנאהב. כל מה שאני נדרש לעשות, הוא להתרכז בתודעה שלי כראוי. מעניין לראות, אגב, באיזו חמימות מגיבים אנשים לראייתם כנאהב, אפילו אם אינם יודעים מה מתרחש, בעצם. כל זה כמובן, בהנחה שרגשותיכם הם אמיתיים, ושאינכם מתכוונים לכפות את עצמכם או כל עמדה אחרת על הזולת. הרעיון הוא, בפשטות, לחיות ולנשום את הנאהב.

הדרך בה אני מתרגל את ראיית הזולת (כמו הפוליטיקאי, למשל) כנאהב היא באמצעות תזכורת לעצמי: "זוהי נשמה אחרת, ממש כמוני, שבחרה בגלגול מורכב, כפי שאני בחרתי. אני לא רוצה להיות בגלגול שלה, יותר משנשמה זו רוצה להיות בשלי. אך מכיון שאני רוצה לחיות בנשמתי ולא באגו שלי, הייתי רוצה לתת לכולם את ההזדמנות לעשות זאת".

אם אני רואה את הנשמה באדם שאינני מחבב, התודעה שלי הופכת להיות סביבה שבה הוא או היא יכולים להיות חופשיים, אם הם רוצים בכך. אותו אדם יכול לעשות זאת, מכיון שאני לא מנסה לכלוא אותו בתוך האדם שהוא או היא מתגלמים בו כרגע. התנגדות פוליטית לאדם אחר, תוך כדי ראייתו או ראייתה כנשמה, היא חוויה משחררת. לזה התכוון קרישנה כשאמר: "אני לא מתכוון להילחם, כיוון שכולנו בני משפחה אחת". אולי אנו חולקים זה על זה בגלגול הנוכחי, אך כולנו נשמות.

סיפור שסיפרתי פעמים רבות מדגיש נקודה זו. לפני מספר שנים הוצאתי לאור אוסף של תקליטים בשם Love, Serve, Remember (אהבו, שרתו, זכרו). התקליטים, שכללו מוזיקה, קטעי קריאה מ"חזון יוחנן" וכל מיני דברים מעניינים, יצאו לשוק כאלבום שאליו צורפה חוברת, עם טקסט ותמונות. זו היתה חבילה נפלאה, ומכרנו אותה בדואר תמורת 4.50 דולר לערך.

הראיתי את האלבום לאבי. אבי היה פרקליט בוסטוני עשיר, רפובליקני שמרן, קפיטליסט, ובזמנו, גם נשיא חברת הרכבות. הוא הסתכל באלבום ואמר: "איזה יופי של דבר, אבל, בחייך, רק ארבעה וחצי דולרים? היית יכול למכור אותו בעשרה דולרים, או אפילו חמישה עשר!"

"כן, אני יודע", אמרתי.

"האם פחות אנשים היו קונים אותו אילו הוא היה יקר יותר?"

"לא", עניתי, "אותו מספר אנשים היו קונים אותו, כנראה".

"אם כך, אני לא מבין אותך", הוא המשיך ללחוץ. "היית יכול למכור אותו בעשרה דולרים, ואתה מוכר אותו בארבעה וחצי? מה קרה לך, אתה נגד קפיטליזם או משהו?"

ניסיתי לחשוב איך להסביר לו את ההבדל בין גישותינו. "אבא, לאחרונה ייצגת את דוד הנרי בתביעה משפטית, נכון?" אמרתי.

"כן", הוא ענה, "וזו היתה תביעה מהטובות ביותר מסוגה. עבדתי עליה המון שעות בספריה המשפטית".

"ניצחת?" שאלתי, והוא ענה "כן, זכיתי בתביעה".

אבי, יש לדעת, היה פרקליט מצליח ביותר, שדרש דמי טרחה הולמים עבור המוניטין שלו. המשכתי ושאלתי אותו, "אם כך, אני בטוח שגבית ממנו דמי טרחה מופלגים".

אבא התרגז למשמע השאלה. "מה קרה לך? נפלת על הראש? זה דוד הנרי – בחיים לא הייתי לוקח ממנו כסף".

" טוב, זאת הבעיה שלי", אמרתי, "תמצא לי מישהו שהוא לא דוד הנרי, ואני אפשוט את עורו".

הרעיון שניסיתי לבטא הוא, שכאשר אתם רואים את הנאהב בכל מקום מסביבכם, כל אדם הוא בן משפחה, והאהבה שרויה בכול. כשאני מרשה לעצמי לראות באמת את יופיה של ישות אחרת, לראות את התממשותו של היופי הטמון בנשמה, אני חש את נוכחותה של האהבה בכל אחת מאותן ישויות. לא משנה מה אנחנו עושים. אולי אנחנו מדברים על חתולים, כי בדיוק שנינו קנינו אוכל חתולים בסופרמרקט, או שאולי אנחנו מסייעים זה לזה לחצות את הכביש. כשאנחנו אהבה, אנו יוצרים סביבה שמאפשרת לאנשים לפעול בצורה שונה, אוהבת ושלווה יותר, מדרכי ההתנהגות הרגילות שלהם. לא זו בלבד שהיא מאפשרת להם לאהוב יותר, היא מעודדת אותם להיות אהבה.

ב-1969 העברתי סדרת הרצאות בניו יורק. כל ערב, כשעליתי לאוטובוס בשדרה השלישית, היה לי אותו נהג אוטובוס מיוחד במינו. זו היתה שעת עומס באחת הערים העמוסות ביותר בעולם, אבל הוא העניק מלה חמה ונוכחות אוהבת לכל אדם שעלה על האוטובוס. הוא הסיע אותנו כאילו הוא משייט ספינה במורד נהר, זורם עם התנועה, ולא מתנגד לה. כל מי שעלה לאוטובוס היה מועד פחות לבעוט בכלב, או להיות עוין ונטול אהבה כך או אחרת, באותו ערב, וזאת בזכות הסביבה האוהבת שיצר אותו נהג. הוא רק נהג באוטובוס. הוא לא היה מטפל, או מורה רוחני גדול. הוא היה אהבה, בפשטות.

זכרו, אנו משפיעים על העולם בכל רגע ורגע, בין אם אנו מתכוונים לכך ובין אם לאו. פעולותינו ומצבי התודעה שלנו חשובים, משום שאנחנו מחוברים זה לזה בדרכים רבות כל כך. עבודת מודעות היא הדבר החשוב ביותר שאנו עושים בכל רגע, והיות אהבה היא אקט יצירתי נעלה.

 

כתיבה | תרגום | קורות חיים | קישורים| ספרים