גלויה מגן עדן / דנה ג. פלג

על נשיאים ומפלצות 

"שרק 2" הוא הרבה יותר לסבי וריאליסטי מ"ישנן בנות", שממשיכה לספק לנו את אידיאל היופי הרזה – כך טוענת דנה ג. פלג, שממקום שבתה בסנטה קרוז מזכירה לנו שלסביות רבות כבר הצליחו להשתחרר מהנורמות הסטרייטיות שהכתיבו לנו המעצבים. הסרט "פרנהייט 9/11" מוביל אותה למסקנה שעוד דרך לשמור על ההיררכיה היא להטביע רגשי נחיתות באלו שבתחתית הפירמידה, וקודם כול, בגלל מראם

הרבה רעש מעורר כאן הסרט החדש של מייקל מור, "פרנהייט 9/11". מייקל מוּר, איש שמן  שנראה כמו הסיוט של כל כוכב הוליוודי, עושה היסטוריה בפעם השנייה. הסרט הקודם שלו, "באולינג לקולומביין", היה הסרט הדוקמנטרי הרווחי ביותר של כל הזמנים, שהכנסותיו הגיעו לרמה הוליוודית. "פרנהייט 9/11", בשבוע הראשון להקרנותיו, הולך בעקבות קודמו. אנחנו, כלומר, אני, זוגתי, כמה חברים וילדיהם המתבגרים (אין חינוך טוב מזה) התייצבנו באולם הקולנוע בבוקרה של הצגת הבכורה בעיר. זו היתה הצגה יומית, ובכל זאת האולם היה כמעט מלא, וכשיצאנו, השתרך תור ארוך לפני הקופות.

שתי מילים על מור. העובדה שהוא נראה כמו השכן שלכן ברמת גן, נניח, ושעל אף עושרו, הוא נראה כאילו לא יצא מעולם מהעיירה הענייה שבה גדל, פלינט, מישיגן, היא משמעותית. הוא גם חוזר אליה בסרט הזה,  ממש כפי שחזר אליה בסרטו הקודם. שם מתגלה האמת על אמריקה. לא בחליפות של הבית הלבן, או בשמלות המפוארות של טקסי האוסקר. מור לא נותן לכם לשכוח מאיפה הוא בא. בז'קט הקורדרוי, בכובע הקסקט, בזקָן המדובלל הזה, טמון כבר סוד החתרנות שלו: אתה יכול להיות מי שאתה, בלי איפור ובלי מכון כושר, להביע את דעותיך בלי להתפשר, ולהצליח – גם אם יש רק חברת הפצה אחת שמסכימה להפיץ את הסרטים שלך. מייקל מור נאמן לעצמו, ויש לו קהל נאמן, שמתנהג בניגוד גמור לחוקים של הוליווד, וממשיך לאהוב את הבמאי והכוכב שלו.

על מה הסרט? אם לא ראיתן, לכו לראות. אני עומדת לגלות כאן את הסוף של הסרט, את השורה התחתונה. השם, למי שלא מכירה, מתייחס לספרו של ריי ברדבורי (ולסרט של טריפו) – "פרנהייט 451", שמתאר משטר רודני שמשכתב את ההיסטוריה ושאסור  לקרוא בו ספרים (זו הטמפרטורה בה נשרפים ספרים). 9/11 הוא ה-11 לספטמבר, כפי שהאמריקאים כותבים אותו. שם חזק, נכון? ב-11 לספטמבר נשרפו בני אדם חיים, לא רק ספרים. כבר בכותרת הסרט אומר לנו מור: זה משטר ששורף אנשים כדי להתקיים. זו הכותרת, וזו השורה התחתונה של הסרט. והוא מוליך אותנו למסקנה הזאת, צעד אחר צעד, כשכל אחד מהצעדים הוא תוצאה של תחקיר מקיף. יש גם הרבה קטעים מצחיקים, וג'ורג' וו. בוש, איש עילג ונשיא עצל, מככב ברבים מהם. יש שטענו שהקטעים האלה מניפולטיביים, אני טוענת שהם הפוגות קומיות, כי באמת, איך אפשר לעכל בקלות את הידיעה שבוש התעלם מהתראות שהעביר אליו ה-CIA על התקפה עתידית של אוסמה בין לאדן, את ההתעלמות שלו מעצם העובדה שבין לאדן הוא סעודי, ואת העובדה שב-13 לספטמבר טסו מטוסים עמוסי בין לאדנים לערב הסעודית, כשכל שאר התחבורה האווירית היתה משותקת? בוש עשה הכול כדי שלא לקלקל את קשרי הסחר הענפים של משפחתו עם האריסטוקרטיה הסעודית. זה מזעזע, וזה לא הכול. בדרך מתוחכמת הצליח הנשיא שלא נבחר מעולם, להסיט את תשומת הלב לכיוון עיראק, מדינה שלא תקפה ולא איימה לתקוף את ארה"ב. וכאן מגיע העיקר, לב לבו של הסרט: האנשים. אלה שנשרפים כדי להמשיך ולקיים את מה שארה"ב מייצגת: הון ועוד הון. הסרט הושלם עוד לפני שהתפרסמה פרשת ההתעללות באסירים באבו-גריב, יש לציין. בניגוד למצב אצלנו בארץ, בארה"ב, שבה אין שירות חובה והצבא הוא מקצועי, מתגייסים לצבא בני השכבות העניות ביותר, בעיקר שחורים. הם אלה שנלחמים על הנפט של בוש, חד וחלק. מור לא שופט אותם – הם, כמו העיראקים, קורבנות של אותו משטר. מור עוקב אחר אם שכולה מעיר הולדתו, שיחד עם בנה מת גם הביטחון שלה במה שאמריקה אמורה לייצג. אני, כמו עוד כמה צופים, לא יכולתי שלא לבכות איתה.

יצאתי מהאולם בלב כבד. ואז הבנתי שאני צריכה לכתוב על הסרט הזה, גם אם הוא על אמריקה. גם אם אין בו אף מלה על לסביות והומואים. כי הוא מדבר גם עלינו, על מה שקורה בארץ. רק שבארץ אף אחד לא יעז לעשות סרט כזה על החברים של שרון וביבי, או על מה שבאמת קורה בשטחים, ועל הסיבה האמיתית שאנשים נהרגים, משני צידי הקו הירוק. ואם יעזו, הסרט לא ישבור קופות. רובנו אוכלים בשקט ובצייתנות את מה שמאכילים אותנו מלמעלה, בשם הביטחון המקודש, גם כשאין שום קשר בינו לבין חיילים שמתים בעזה ובחברון, בשביל לשמור על קני מתנחלים. שרון, ביבי וחבריהם, ממש כמו בוש וחבר מרעיו, דואגים לשמור על ההיררכיה של אדונים ומשרתים. מלחמה, אומר מור בסוף הסרט, היא דרך מצוינת לעשות זאת. מלחמה, ואני אומרת את זה, שומרת על השנאה והפחד על אש תמיד, ומעבירה למי שיושב למעלה אספקה שוטפת של משרתים: פלסטינים (ישראלים או מהשטחים), עובדים זרים, מזרחים, ונשים. שוויון עלול לערער את הפירמידה הזאת. אם לעניים יש יותר, לעשירים יש פחות. על זה עומד הקפיטלזם, בגרסתו הגלובאלית המפלצתית.

דרך נוספת לדאוג שהעניים ושאר המעמדות המשרתים יישארו במעמדם, היא להטביע בהם רגשי נחיתות, וקודם כול, בגלל מראם. וכאן נכנסת לתפקידה, כאמור, הוליווד, שמעבירה לנו, הפלבאים, אספקה שוטפת של אידיאל היופי הרזה. מהבחינה הזאת, "שרק 2" הוא סרט מדהים. מדובר אמנם בסרט אנימציה, שמתבסס על סיפורי אגדות (ליתר דיוק, הופך אותן על ראשן) אבל הוא הרבה יותר לסבי וריאליסטי בעיניי מ"ישנן בנות": איך תתמודדו, את ובת זוגך הבוצ'ית, במפגש הראשון עם ההורים? איך הם ירגישו? ולמה הם כל הזמן מנסים לשדך אותך לשכן החתיך, שבכלל לא מעניין אותך? ואם יתנו לך גלולה שתהפוך אותך לסטרייטית, האם תקחי אותה? הסרט, משעשע ככל שיהיה (חובבות החתולים שביניכן פשוט יימסו), נוגע בנקודות עמוקות וכואבות לרבות מאיתנו, ובצורה שובת לב לחלוטין.

לעומת זאת, אפילו  את הפרק הראשון ב"ישנן בנות" לא הצלחתי לצלוח. ממקום שבתי בסנטה קרוז, הסדרה הזאת נראתה מגוחכת להפליא, עם הנשים המעוצבות שלה, שאף אחת לא מצליחה לגרום לי להאמין שהיא לסבית. בסנטה קרוז יש הרבה נשים שלובשות חזייה ומגלחות את שיער הגוף, לסביות או לא לסביות, ויש גם הרבה שלא. אני בחרתי שלא לגלח את שיער הגוף שלי בשנה האחרונה, אבל עד שהגעתי לכאן, לא הרגשתי בנוח איתו. "שרק 2" הוא הרבה יותר סנטה קרוזי ברוחו מ"ישנן בנות" הלוס אנג'לסי להבחיל. יש המון סוגי יופי בעולם, ואנחנו יודעות את זה היטב, כי רובנו הגדול מוצאות (ומוצאים) אהבה ומין, ולו לזמן קצר, בלי קשר למראה שלנו. מישהו, או מישהי, תמיד ימצא אותנו מושכות (או מושכים). אנחנו יודעות את זה היטב, כי חלק גדול מאיתנו, עם היציאה מהארון, משתחררות מהנורמות הסטרייטיות, ואם אנחנו בוחרות בתפקיד הפם או לסבית הליפסטיק, אנחנו בוחרות את זה כי זה מה שאנחנו אוהבות, לא כי זה מה שהמעצבים מכתיבים. זה לא מה שעובר ב"ישנן בנות". גם הסקס שם נראה לקוח מסרט פורנו שמיועד לגברים. חבל שזו הסדרה הלסבית הראשונה שמגיעה לפריים טיים.

gimmel@danapeleg.com