האחת זקוקה לאישה כדי להבין שהיא סטרייטית, האחרת זקוקה לגבר רק כדי שיפרה אותה,
והגבר מתבונן בגבר אחר. כנראה שכולנו זקוקות לאנרגיה גברית לפעמים, אם זה בצורה
בוצ'ית, מתוכנו, ואם זה מבחוץ, בדמותה של מישהי אחרת, מישהו אחר. וזה בסדר, זה
חלק מאתנו.
בזווית
העין, אני קולטת שבייליס אני מסתכלים על הבחור באותו מבט. בייליס, החוקר הרוחני
והמתוחכם ביותר מכולם מהסדרה "רצח מאדום לשחור". בתחילת הפרק הוא נפרד מחברתו,
ועכשיו הוא חוקר חשוד ברצח. הנרצח הוא הומו, החשוד הוא זונה ששונא הומואים, "לא
הומו", כלומר, הומו הומופוב, ובייליס משחיז הערה שנונה לעברו. החשוד הוא בריון,
ובייליס הוא הניגוד המושלם שלו, ברירת המחדל שלי, אם יכריחו אותי להתחתן עם גבר.
אבל עכשיו שנינו מסתכלים על השרירים שלו באותו המבט. החשוד רואה את המבט בעיניים
של בייליס, מבט שנעדר מעיניו של החוקר השני, פמבלטון, בהיותו סטרייט למשעי, ומתנה
את הודאתו בכך שבייליס יחזור ויאמר אחריו: 'אני מת על התחת השרירי שלך'. ובייליס
מציית. עיניו בורקות וחיוך עולה על שפתיו כשהוא מתבונן בחשוד ואומר את המלים
לאיטו. אתן עוד תזכו לראות את זה בהרצה השלישית של הסדרה, אני בטוחה.
הקטע הזה, כמו הסדרה כולה, שווה כל מבט, והוא עורר בי זכרונות. לפני שנים,
כשיצאתי מהארון, נפנפתי בדגל הביסקסואליות בגאווה רבה. מאז עברו כמה שנים, והיום
קצת נשכח החלק הזה שבי. אני חיה עם אהובתי, שלא ממש מאמינה בביסקסואליות, ולא
בוער לי להתווכח אתה. בסך הכול, אני לא ממש מתעניינת במין השני. מדי פעם יש
הבלחות, תזכורות כמו זו, אבל בסך הכל, העיסוק בביסקסואליות, או בצד שנמשך לגברים,
לא ממש חשוב לי.
כעבור כמה ימים ישבתי עם כמה חברות, וניסינו לבחור סרט וידאו. מזווית אותה עין
קלטתי את עטיפת הסרט "לנשק את ג'סיקה סטיין". חשבתי שיהיה מעניין לצפות בו, והיות
שהסרט ירד בערך באותה מהירות שבה עלה על מסכי הקולנוע, וכיון שאף אחת מאתנו לא
הספיקה לראות אותו, הפור נפל.
אז ראינו את הסרט. כן, הזאתי, איך קוראים לה, ג'סיקה, נורא מעצבנת. בכלל, הסרט
הזה נורא נוירוטי. במיוחד הדייט הראשון שלהן, שבו ג'סיקה יוצאת החוצה והלן הסקסית
בעקבותיה. כולנו הסכמנו שקשה להבין איך אישה סקסית ועסיסית כמו הלן, שהיא אפילו
לא אנורקטית מידי, ויש לה אף עם אישיות משלו, מתעניינת ביצור החיוור, השדוף
כקליפת בצל, שעל שמו קרוי הסרט. למה היא מתאמצת כל כך להשכיב אותה, למשל. הקצב של
הסרט לא הקל על הצפייה. מצד אחד, העלילה מתקדמת באיטיות, מצד שני, הדיאלוגים
פינג-פונגיים כאלה. זה אולי עובר טוב על במה, אבל לא על מסך, אפילו קטן. מאוחר
יותר התברר, כפי שחשדתי, שהשחקניות הן סטרייטיות.
אבל האמת היא, חשבתי אחר כך, שאם לא היה בסרט הזה משהו, הוא לא היה מקפיץ כמעט כל
אחת מאתנו שצפתה בו. ולא, לא בגלל זוויות הצילום ואיכות המשחק. חברתי רבקה, שביום
הגאווה אחרון התחתנה בסן פרנסיסקו עם בחור דמוי בייליס, חשבה שהסרט מציג בצורה
מעוותת וגדושת סטריאוטיפים את הנושא הביסקסואלי. גם אני הרגשתי ככה. אשתי טענה
שאף אחת מהן לא לסבית. מישהי אחרת טענה שזה סרט סטרייטי שנועד לסטרייטיות, ומתי
כבר יראו לסביות מזדיינות ממש בקולנוע, ולא בנשיפות בלתי ברורות ובחושך (הצעתי לה
לראות קלטת של אנני ספרינקל). ואני חשבתי ששווה לראות אותו פעם שנייה.
בצפייה שנייה, למען האמת, רציתי שזאתי (ככה קראתי לג'סיקה) תלך מיד עם ההוא,
ושהסקסית לא תתקרב אליה, אלא תמצא מישהי דומה לה. ככה זה לא עובד בסרטים, הזכרתי
לעצמי, צריך התחלה ואמצע, לפני הסוף. ואז פתאום משהו התרחש והתחלתי להבין אותה
ולחוש כלפיה חמלה. פתאום הדמות הזאת, התזזיתית, הרזה מידי, נראתה לי כל כך בודדה.
היא פשוט הייתה זקוקה למישהו רך יותר, שלא ירצה לזיין אותה מיד, מישהו שיאהב
אותה. והמישהו הזה התגלם בדמותה של הלן. גם להלן, כנראה, נמאס מזיונים, לוהטים
ככל שיהיו, והיא חיפשה משהו אחר. רוב חברותיי הסטרייטיות מחפשות איזשהו שילוב
אידיאלי שכזה. רובן לא פונות לנשים. וכן, אני מוצאת שזהו צעד אמיץ ומעניין, עם כל
הנוירוטיות והשפתונים (יש כמה מבינינו שמתאפרות, בחיי, ראיתי במו עיניי) לעשות את
זה. וזה בסדר. בסדר גמור. אפשר לנסות ולחפש, ולמצוא, או לא למצוא. או למצוא משהו
אחר. ואם זה מה שהפך את ג'סיקה (בשלב הזה היא כבר לא היתה 'זאתי') לדמות פחות
נידפת ברוח וקצת יותר מחוברת לעצמה, זה בסדר. ואם זה מה שהוביל את הלן לתחושה
שהיא באמת רוצה אישה בחייה, אני האחרונה שתגיד לה לא. תיקון טעות: אני בחיים לא
אגיד לה לא. לא אחרי הדרך שאני עברתי, ושאני עדיין עוברת. תשאלו את אשתי.
ג'סיקה היתה זקוקה לאישה בחייה, ולמה הייתה ירמה זקוקה? ירמה, אדמה חרבה בספרדית,
מהמחזה הקרוי על שמה, מאת פדריקו גרסיה לורקה, משורר ומחזאי ספרדי והומו. אדמה
חרבה, זו התחושה שתכה בכן כשתיכנסו לתיאטרון. תפאורה של גבעות חומות, חרבות, אישה
זקנה שמדברת על אדמה יבשה שמחכה לזרע שיפרה אותה. למי שלא ביקרה בתיאטרון "נוצר"
ביפו, אספר כאן שמדובר בחוויה טוטאלית. אתן יושבות על כיסאות בטריבונה ניידת
כשמולכן התפאורה, בלי שום חוצץ. הכול חי ונושם מולכן, ובהקשר הזה, מתאבק ומתאבך,
כמו ענני האבק שעולים מהאדמה. במשך ההצגה גמעתי כמעט את כל בקבוק המים שהבאתי
אתי.
ירמה רוצה ילד, היא משתוקקת לילד, והתשוקה הזאת מטריפה אותה. המחזה מתרחש בכפר
בספרד, אבל אני לא יכולתי שלא לחשוב על חברות אחרות וקרובות יותר אלינו, שבהן
נשים לבושות שחורים חיות תחת מבטן של אלף עיניים בוחנות, וההצדקה היחידה לקיומן
היא הילדים שהן יולדות. ירמה לא אוהבת את הגבר שלה, איש אדמה. יש גבר אחר שהיא
אולי אוהבת, איש אש, אבל הוא לא שלה. לא ממש מחזה לסבי, אבל ירמה מוקפת נשים,
ואישה פראית אחת אפילו מנשקת אותה על השפתיים לרגע אחד חטוף. כולן משרתות את
התשוקה שלה, משקות אותה במי מלח, מוסיפות עוד שמן למדורה. כולן שבויות בתוך
המערכת הזאת. ובמשך שעתיים (כולל הפסקה) גם אתן תהיו שבויות בו, לגמרי, תהפכו
לחלק מהכפר, לחלק מההצגה, לחלק מתפאורת המחזה. גם שם יש גבר צעיר ופראי, שכל כולו
מיניות והוא רוצה להפרות את האדמה שהיא ירמה. אבל היא לא רוצה אותו. גם אם הנשים
מסביב מפתות אותה לעשות זאת, החברה מסביב לא מרשה, והסוף כמעט ידוע מראש.
הצגה חזקה, זה היה צפוי. תיאטרון "נוצר" לא מאפשר לצופות שלו לחזור הביתה ולהירדם
מול הטלוויזיה. הדימויים נחרתים בזיכרון. הטירוף הזה, אני שואלת את עצמי, איפה
אני שם במחזה, למה זה משפיע עליי כל כך חזק. רגע אחד, לפני השינה, אני נזכרת
שהיום הוא היום התשיעי, ובעוד שלושה ימים אני צריכה ללכת לבדיקת אולטראסאונד,
ולבדיקת דם, כדי לראות אם הגיע המועד. הרצון שלי לילד הוא שפוי ומוגדר היטב
בגדרות של זמן ומונחים מדעיים. התשוקה הזאת אינה שורפת אותי, כי החיים שלי הם לא
שדה קוצים ואדמה חרבה, אלא מלאים ועשירים. ואם יש מקום קשה שנחשף, אני מנסה לרפא
ולהשקות, יחד עם אשתי, כשצריך. ואז, רגע לפני שאני נרדמת, נקשרים כל הקצוות.
בייליס וג'סיקה וירמה. צריך, עדיין, זרע וביצית בשביל ליצור חיים, וגם אם מדובר
בתרומה אנונימית, יש מקום שבו גם אני, אנחנו, נשים לסביות וביסקסואליות, וטראנס
והטרו גם (אבל גם גברים מכל הסוגים והמינים, ובעצם כל מי שחי כאן, על פני האדמה),
כולנו זקוקות לאנרגיה גברית. לא רק כדי ליצור ילד, אלא בכלל, מדי פעם, בחיים.
לפעמים בצורה בוצ'ית, מתוכנו, לפעמים מבחוץ, בדמותה של מישהי אחרת, מישהו אחר.
וזה בסדר, זה חלק מאתנו. תחזיקו לי אצבעות.
"רצח מאדום לשחור", יס פלוס, א'-ה', 19:45
–20:30,
ב'-ו' 12:50 –
13:35.