"פנדורה", "בעיני
המתבוננת", אוגוסט 2003
אמהות, ילדות ואלות
"אז מה את באמת רוצה"
הוא שם ספרה של
עדית שמר שיצא לאחרונה בהוצאת כתר. לא כל יום יוצא כאן ספר לסבי, וזאת כבר סיבה
לרוץ לחנויות. אבל יותר משזהו ספר לסבי, זהו ספר על אמהות, ויותר משזהו ספר על
לסביות ואימהות, זהו ספר שמתאר עולם של נשים, שחי, מתהווה, ופורץ החוצה, אל מעבר
לעולם הגברי שמסביב. החתרנות הזאת היא כבר בשם הספר. זהו המשפט שמטיח אריק, בעלה
של רובי, המספרת, כלפיה, כל אימת שהיא מתרחקת ממנו, בכל שלב בו היא בונה עולם
עצמאי, נפרד. "מה את באמת רוצה" מתכתב גם עם המאמר המפורסם של פרויד,
"מה רוצה האשה?" שלא הצליח לספק תשובה מספקת. זהו המסע, האמיץ והיפהפה
עד מאוד של רובי, שחייתה כפי שציפו ממנה כולם, עד שנולדה בתה, עד שפגשה את ליאורה,
דייקית ירושלמית, שמנה, שמאלנית, חסרת טקט, דיכאונית, לא אמא – כל מה שאשה לא
אמורה להיות, כל מה שרובי לא. הקשר ביניהן מוביל את רובי למה שהיא רוצה באמת. לא במקרה הן נפגשות בהפגנה בה נרצח רבין, הפגנה
שקראה "כן לשלום, לא לאלימות", ומערכת היחסים שלהם מתפתחת במשמרות של
נשים בשחור. לא במקרה יולדת מערכת היחסים שבין רובי לליאורה, עולם שלם, שבו נשים
מאושרות יותר, וגם הגברים והילדים. ולא במקרה יש שם סצינת לידה מופלאה, שכמותה עוד
לא קראתי בספרות. לא במקרה הסצינה הזאת היא של אם שיולדת בת.
לא במקרה, כי מערכת הקשרים התת קרקעית שהולכת
ונטווית בין הנשים בספרה של עדית שמר, היא בדיוק מסוג המערכות שבהן עוסק הספר הבא,
"הגביע והלהב: ההיסטוריה שלנו, העתיד",
מאת ריאן אייזלר שיצא בשנה שעברה
בהוצאת "גל". בארה"ב הוא יצא כבר בשנת 1987 וסגר מאז לפחות 25
מהדורות. קשה לי למצוא מלה שתתאר את הספר הזה במדויק: גדול? מהפכני? ספר
היא-סטוריה.
Herstory
באנגלית. ד"ר ריאן אייזלר, סוציולוגית ומשפטנית רב תחומית, ניצולת שואה,
כותבת כאן ספר שמתאר את ההיסטוריה בצורה שונה. היא חוקרת את פסלי הדמויות
הפרהיסטוריות השופעות שהחוקרים הגברים ראו בהן דמויות פורנוגרפיות, ומתארת דרכן את
כוחן של תרבויות האלה הקדומות. היא מספרת על חברה נאוליתית ופרהיסטורית אחרת מזו
שאנו לומדים עליה: לא חברה של ציידים, כי אם של לקטות. היא מתארת חברות חקלאיות,
שמבחינה אבולוציונית הגיעו למקומות שאנו, בני המאה ה-21 עוד לא השכלנו להגיע אליהן. חברות שסגדו לאלה
הגדולה, שהיה בהן שוויון אמיתי, וחופש. חברות ששמו דגש על אמנות, מסחר, תרבות
ויופי. החברות האלה, בכרתים, במזרח אירופה, באסיה הקטנה, בארץ ישראל, שנשים עמדו
במרכזן, אבל לא שלטו בהן, נהרסו בידי שבטים נודדים, שסגדו לאלי המוות והמלחמה, החריבו
את המקדשים, הביאו לעולם את רעיון העבדות, והפכו את הנשים לרכוש, לשפחות מין
ועבודה.
כך היא מסבירה את התנ"ך, את הנצרות, ואת
התקופות המודרניות יותר מאותה זווית, וטובעת שני ביטויים חשובים: האחד הוא
גילאניה, שמקורה במלים הייווניות "גינה" (אשה, כמו במלה גיניקולוגיה,
רפואת נשים), "אנדרוס" (גבר, כמו במלה אנדרוגני, גבר-אשה)
ו"ל", שמחברת ביוונית בין מונחים. השני הוא אנדרוקרטיה, שמשמעו
"שלטון גברים" ("קרטיה, כמו ב"דמוקרטיה", שלטון העם).
הגילאניה היא תרבות המתבססת על שיתוף ושוויון ואילו האנדרוקרטיה על שליטה וכוח
מדכא. במונחים האלה טמון הסוד, המפתח לעתיד שמציעה אייזלר. רק בחברה שבה לנשים יש
תפקיד מרכזי, שבה מערכת היחסים בין המינים היא שוויונית, רק בחברה כזאת, תוכל
להתפתח תרבות שיתופית. חברות שגברים שולטים בהן, הן חברות שמשעבדות ומדכאות. היא
מביאה כדוגמה נסיונות שונים ליצור חברות חדשות, שלמרות הכול, חיו על החרב ועל
הדיכוי.
לכל מי
שנוטה לזלזל בתמונת העולם הזאת, אומר שהספר מלא הערות שוליים, התייחסויות למקורות
ארכיאולוגיים, ספרותיים, תיאולוגיים, ולדבריהם של חוקרים אחרים, ויש בו גם מפות
וטבלאות, כראוי לספר מדעי. זוהי עבודת מחקר שקדנית ויסודית, וגם בגרסה העברית,
ניכרים מקצועיותם והידע הרב תחומי של המתרגמת (תמר אורן), עורכת התרגום והעורכת
הלשונית (אירית גיל-עד), העורך המדעי (יצחק קומם) והעורכת הראשית (טל שחר). צריך לקרוא את הספר בעיון, ומומלץ להשתמש בסימניה
שניה, ולקרוא את ההערות שבסוף הספר. אל תיחפזו: זהו ספר שדורש עיכול איטי. אבל זה
שווה את הכול. ספרים אחרים שהתיימרו לעשות
זאת, התנ"ך, המניפסט הקומוניסטי, וכן הלאה, הביאו עלינו את אותו אדון, בשינוי
חרון. הספר הזה הוא עלינו, הוא שלנו, ויש בו פוטנציאל שינוי אמיתי. מספיק לחשוב על
מה שמתחולל באיזור שלנו, ועל הסיכוי לעבור מישיבה בלתי נוחה על החרב, לישיבה בטוחה
על האדמה, בשיתוף עם כל מי שחי כאן.
ספרי הילדים
שקראתי לצורך הגיליון הנוכחי העלו
בי דמעות. לבי נכמר לקריאת
"סיפורו של משולש
ורוד" מאת אסתי שקדי
ובאיורה בהוצאת דני ספרים, שיצא ב-2001, ו"אין ציפור כזאת,
קורציפה" של
אילן שיינפלד, שיצא בהוצאת שופרא ב-1999, עם האיורים שובי הלב של הילה חבקין.
בעולם הצורות, יש רק זוגות של מרובעים ועיגולים, וכשנולד המשולש הורוד למשפחה
סטנדרטית ביותר, ההורים שלו קונים לו חליפה מרובעת, שלוחצת עליו ולא מתאימה. אבל
גורלו שפר עליו מזה של קורציפה, הציפור שאף אחד לא מכיר בקיומה. אני זוכרת תקופה
כזאת, לפני לא כל כך הרבה זמן, שבו כביסקסואלית, האמנתי שאין דבר כזה, ושצריך
ללבוש חליפות סטרייטיות לוחצות. לקורציפה, ששמה כבר מרמז על הבדידות הטמונה בקיומה
(קור-ציפה) אין סיכוי אפילו להתחפש, אבל אף אחד לא מאמין לה, שהיא מה שהיא, עד
הסוף הטוב, בו מגיעה קורציפה שניה, ושתיהן "נותרו יחדיו על אותו ענף עד עצם
היום הזה". הסוף טוב בכל מקרה, אבל מעניין שהקורציפות לא מקימות קן ואין להן
גוזלים, ואילו שני המשולשים (ורוד וכחול) יוצרים ביחד "עיגול כתום עם ירוק
בפדחת/ מרובע סגול עם שיער זורח/ טרפז עם פסים ומשולש ורוד קרח".
מעניינת גם העובדה, ששני הספרים האחרים שמצאתי,
שעוסקים בילדים של ממש, הם אופטימיים כבר מתחילתם:
"נמרוד גם וגם" של
תמיר להב ואיציק יושע, שיצא בהוצאת עם עובד (באיורו של תמיר להב), ב-1993
ו"כל אחד והמשפחה שלו" מאת יהודה אטלס ויעל משאלי (עם האיורים התוססים
של רינת הופר), שיצא בהוצאת קוראים בשנת 2000. שניהם עוסקים במשפחות אלטרנטיביות. ב"נמרוד
גם וגם" מוצג סוג אחד של משפחה כזאת, שבה גר הילד בשני בתים, של אבא ושל אמא.
יש לו שניים מכל דבר, וחבר שלו בגן אפילו מקנא בו. "נמרוד" אינו פונה
באופן ספיציפי לילדים שהם בנים להומואים ולסביות, אלא פשוט לילדים שמתגוררים בשני
בתים. לי באופן אישי היה חסר תיאור של "אמא גרה עם חברה שלה", נניח,
אבל, בהתחשב בעובדה שהספר יצא לפני כעשור, ובכך שנקודת המבט של הילד היא החשובה
כאן, אפשר להבין את הענין.
במקרה
של "כל אחד והמשפחה שלו" נדמה שהמשפחה השונה היא זו של המספר, גלעד,
שנולד לאבא ואמא שגרים יחד. התרגשתי נורא לקרוא את הסיפור של הדר, שחיה עם שתי אמא
רופאה ואמא מורה/ קצת משונה, אבל כיף נורא..." ואת זה של דניאל שיש לו שני
אבאים, אמא אחת, ושני בתים, ואת זה של עומר, "שאביו ערבי ואמו יהודיה /יש לו
גם דודים בבקה אל גרביה/ ובבית הוא הולך לפעמים בגלביה"... "לכל אחד חסר
משהו, אבל לכל אחד גם יש/ משהו שהוא רק שלו, מסקרן ומרגש/ ככה טוב עיני וככה לגמרי
בסדר/ כי אנחנו הרי בני אדם ולא סתם עדר/ הדברים שבהם אנחנו מיוחדים ושונים/ הם
שעושים את חיינו ליותר מעניינים", מסכם גלעד את בסוף הספר, בשתי שורות, את כל
מה שרציתי להגיד בטור הזה, ובכלל.