חלוצה בספר התודעה

חיים אחרים", אוקטובר 2002

מאת דנה ג. פלג

לניטה ליטל (51), מטפלת ב-NLP (Neuro-Linguistic Programming, תכנות נויורו-לינגוויסטי), רקדנית, כוריאוגרפית, מורה ויותר מכול אולי, שמאנית, יש תווי פנים שמזכירים לי קניונים, לא אלה של הקניות, אלו של הנהרות. יש בהם עומק ועוצמה, והם לבדם לפעמים מסוגלים להוליך אותי בנתיב לא ידוע. הדיבור שלה רהוט וברור, כקולו של מי שמנחה אנשים במבוכים הנפתלים ביותר של הנפש. אי אפשר ללכת לאיבוד כשהיא נמצאת בסביבה. במובן מסוים, כך היא רואה את עצמה. "אני נהגת המונית שלך", היא חוזרת ואומרת, "לאן את רוצה להגיע?" כיון שניתן לי החופש הזה, הרשיתי לעצמי לנסח את החלום. "אני רוצה להיות עשירה ומפורסמת", כתבתי לה. "אני רוצה שהכול יבוא לי בקלות".

ניטה מתגוררת בבוני דון, רשמית פרבר של סנטה קרוז, קליפורניה. מדובר בעצם ביער, שבו מפוזרות כמה מאות משפחות. התלונה הנפוצה כאן היא אודות הצבאים והשפנים שאוכלים את גינות הירק. "אבל מה אנחנו בכלל מתלוננים", אומרת ניטה, "אנחנו לקחנו להם את הטריטוריה".

היא גדלה בסנטה ברברה, למשפחה קליפורנית ותיקה. אבי סבה הגיע לשם בקרון גדול, לחפש זהב ואוצרות אחרים. סבה היה מיסיונר ששירת בין השאר בדרום אמריקה, והוא זה שקרא לה בשם אלאניטה. הבית שלה, בית עץ עם מרפסת נוסח המערב הפרוע, משקיף על אחד העמקים היפים ביותר ביער. אני שוקעת לתוך הספה, אל מול האח, וחתולה ענקית וצמרירית מצטרפת אלינו.

אט-אט אנחנו פורטות את החלום שלי לפרוטות, ויורדות לעומקו: אני רוצה להרוויח כסף מהיצירה שלי. אני רוצה שהדברים יגיעו אליי. אני רוצה לכתוב בחופשיות, על מה שאני רוצה, ולהתפרנס מזה, בכבוד. מה מפריע לי בדרך? על איזה מכשול אני רוצה להתגבר בדרך למטרה? התשובה היתה מוכרת, כמעט לעייפה: הפחד מחשיפה.

היא למדה בקולג' נשים בוורמונט, וזמן קצר לאחר הסיום פיתחה שיטת ריקוד המכונה Contact Improvization, והחלה לתור בעולם עם השותף שלה, סטיב פקסטון, כשהיא מופיעה ומלמדת את השיטה. ניטה: "זהו ריקוד של אילתורים, כלומר, ריקוד שנוצר תוך כדי תהליך. זאת אמנות מופע, שמשלבת בין בלט לאמנות לחימה. שני אנשים רוקדים יחד אבל אף אחד לא יודע מה יקרה ברגע הבא".

נשמע לי כמו פסיכודרמה בריקוד.

ניטה: "כן, אבל אין כאן עיסוק רגשי, זה עיסוק גופני. זהו ריקוד שבו שני אנשים נמצאים בקשר גופני, והם קובעים יחד לאן יגיע הריקוד. העקרונות דומים לאלו של אמנויות לחימה. למשל, מה קורה כשאת נופלת? מה קורה כשאת מתנגדת לנפילה? מה קורה כשאת מסכימה ליפול? אם אנחנו מתנגדים, אנחנו נפגעים. אם אנחנו מסכימים ליפול, אנחנו יכולים להתחיל לעוף. נפילה היא התחלה של מעוף. במטרה לעוף, צריך ליפול. במשך הרבה שנים עבדתי עם אנשים על עיקרון של טיסה, דרך נפילה". עם השנים, עברה מהופעות להוראה, ואז, לקראת סוף שנות השלושים שלה, החלה לעבוד עם אנשים בצורה פרטנית.

ניטה: "קראתי לזה הוראה, אבל בעצם עבדתי עם הנפש שלהם, ועם הלכי הרוח שלהם. כשאני מתבוננת בגוף, אני קוראת את הנפש. אני מסתכלת על אנשים, ואני רואה את הגוף כביטוי של הנפש. כל תנועה שאנו עושים, כל שינוי תנוחה משנה את המצב הנפשי שלנו. כשאני מדברת איתך כך (היא יושבת בכורסה בנוחות, גופה רפוי), זה שונה מאוד ממצב כזה (היא רוכנת בפתאומיות, וכל גופה מתכווץ ומתחדד באחת). את חשה תחושה שונה לחלוטין, וכך גם אני".

"כשעבדתי עם אנשים אחד-על-אחד, שמתי לב שאנשים האמינו לכך שאם חשו משהו, הוא התבטא במציאות. כרקדנית, אני יודעת שהרגשות שלי משתנים כל הזמן, כשאני רוקדת, כשאני נעה. הרגשות שלי גמישים, וזה חלק מענין הריקוד. לפעמים אני מרגישה קטנה ובלתי נראית, לפעמים גדולה וזוהרת, וחזקה. כשאני בתוך הרגש הזה, הוא ייראה על הגוף שלי, ואת כקהל, תוכלי לקרוא אותו מייד. אני צריכה רק להיות. למעשה, כשאני משנה את המצב הרגשי שלי, את מצבי התודעה, נוצר ה;שים, עבדתי עם אנשים על מצבי הוויה, לא רק מצבי גוף. מצב ההוויה כולי, שמכיל בתוכו את מצב הגוף והנפש כאחד".

היא מבקשת שאכנס פנימה, ושואלת ישירות: "מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם תיחשפי, אם תהיי אמיתית?" עצמתי את העיניים ויכולתי לראות את עצמי עירומה, נסקלת במדבר. הפחד היה כבר מעל פני השטח. "איפה הוא נמצא", היא ביקשה לדעת. "בגרון", עניתי, מרגישה מעגל של צבתות שנפתח ונסגר כרצונו, ומאפשר לי בחסדו לדבר או שלא לדבר.

וכך היא מוליכה אותי לסיבוב היכרות עמוק עם הדמויות בתוכי, כשהיא הולכת ומתקרבת אליי, ובסוף מחזיקה בידי, קרוב קרוב, פניה, כמו טוטם מגולף, סמוכים אליי. עלתה ובאה הדמות הקטנה, שרוצה לגונן עליי מהחשיפה, אבל כשניסיתי לדבר איתה, עלה בי כעס.

"אל תפחדי", אני שומעת את ניטה, "בואי ונזמין את הכעס הזה לדבר? מי זה הכעס? מה הוא רוצה להגיד לך?"

עלתה ובאה דמות גברית קשוחה. הדרך אצה לו להצלחה, הוא שונא את כל מה שמעכב אותו. "אני רוצה לנער את הספח המיותר הזה, שמעכב אותי כאן", הוא אומר, ידיו משולבות על חזהו.

"אני מאמינה גדולה בתודעה, ובאופן בו אנו מציגים את עצמנו בעולם", היא אומרת. העבודה הפרטנית גרמה לה לרצות להעמיק את ההיכרות שלה עם התודעה האנושית, והיא למדה היפנותראפיה בפאלו אלטו, קליפורניה. ל-NLP התוודעה שנים רבות קודם לכן, וכשפגשה ברוברט מקדונלד, מטפל בשיטה שעבד איתה בה עצמה באמצעות השיטה, החליטה ללמוד אותה ולשלב אותה בעבודתה.

מה זה NLP?

ניטה: " מה שמעניין ב-NLP הוא ההכרה בכך שאין כל מציאות. הנחת היסוד של NLP היא שאנשים הם בוני מפות. אנו בונים מפות אינדיווידואליות של תמונות, קולות, רגשות, צבעים וריחות. המפה היא לא שטח. התפריט הוא לא הארוחה. לתמונה יש ריח, קול, תחושה ומראה בתוכך. הכול מתרחש בתוכך, כשאת מתבוננת בתמונה. את רואה את התמונה, ובמטרה להבין אותה, את בונה ייצוג פנימי שלה. אם אני אבקש ממך לתאר את בת זוגך, יש לך ייצוג פנימי שלה, שעשוי לכלול מראות, קולות, תחושות וריחות, אם לא טעמים (היא צוחקת), וכך לגבי כל דבר בעולם. זו אינה מימי".

אז מיהי בעצם?

ניטה: "אף אחד לא יודע. כשאני שואלת אותך מה תרגישי מחר בבוקר, אני נוטעת בך, או מובילה אותך, ליתר דיוק, לנטוע בעצמך עתיד שאת מסכימה שיקרה. שפה יכולה ליצור מציאות בקלות רבה. אני יכולה לומר לך, למשל, לדמיין את החתולה שלי ולשים מסגרת יפהפיה, זוהרת ואלגנטית מסביבה. כך תדמייני את החתולה שלי. עכשיו אני מבקשת ממך שתמסגרי אותה בשחור, ותדמייני אותה בשחור לבן. איך את מרגישה?

זה משעמם, ומדכא.

ניטה: "נכון. עכשיו תחזירי אותה למסגרת הקודמת, ודמייני אותה בצבע. הייצוג שלך יוצר תגובה רגשית. את מגיבה לייצוג שלך את המציאות. לא למציאות עצמה".

"אני רוצה לספר לך סיפור", זו שוב ניטה, "את יכולה לפקוח עיניים. והיא מספרת לי על חייל יפאני, שהחמיץ את הספינה שהחזירה את החיילים לארצם, לאחר מלחמת העולם השניה. הוא לא ידע שהמלחמה הסתיימה, ובעצם המשיך להגן על המולדת ועל האי מפני פולשים. הפולשים לא היו אלא אנשים שבאו להתגורר או לטייל באי, ובמרוצת השנים, החלו להתלונן. ביררו מיהו החייל האלמוני, ומצאו את מפקדו משכבר הימים, ושלחו אותו לאי, לבוש בכל מדי הקרב ואותות המלחמה.

המפקד, עכשיו כבר איש בא בימים, הדליק אש על החוף וחיכה. אני עצמי מכורבלת בתוך שמיכה, שבויה לחלוטין בעולם הזה, מחכה יחד עם המפקד. לאחר מספר ימים הופיע החייל הותיק, זיהה את מפקדו, קד קידה עמוקה. המפקד החזיר לו קידה, ואז סיפר לו שהמלחמה נגמרה, והודה לו על שירותו הנאמן כל השנים, והזמין אותו להצטרף אליו ולחזור. כשחזר החייל למולדתו, התקבל בכבוד רב, וזכה לתשבוחות ולכבוד רב, ואף ניתנה לו משרה בה יכול היה לממש את כישוריו.

נדמה לי שעכשיו אני מוכנה יותר להבין את הקטנה שלי, וגם המפקד הקשוח שבתוכי התרכך. "יש לה תפקיד מאוד חשוב, לקטנה הזאת. היא הגנה עלייך במשך שנים רבות. את יכולה להודות לה?"

אני מודה לה, ואז מבקשת ניטה להפוך אותה לחפץ. למול עיני רוחי המשתוממת, היא נהיית לכדור צמר ורדרד, שזרם לו מהלב במורד יד ימין, על לכף היד שהתעגלה כדי להחזיק בו; המפקד, גבוה ונוקשה, התגלם בדמות חוט ברזל, והתמקם בכף יד ימין. נתתי לדמויות לדבר זו עם זו, ובסופו של דבר שתיהן הפכו לסמל אחד: כדור אור עשוי חוטים דקיקים, שנעים לכל עבר. היא מבקשת ממני לשמור אותו.

ניטה: "אם את משנה את הייצוג, את משנה את התגובה הרגשית. כשאני עובדת איתך, אני בודקת איך את מייצגת את העולם, איך את מבינה אותו. וכשאת מבינה אותו בדרך אחת, זה קובע את האופן בו את רואה את עצמך בתוך המציאות. אם את רואה את עצמך כעכבר בשדה, ושאר העולם הוא נץ, את מרגישה כמו אוכל, ואת מרגישה לכודה. אם את משנה את עצמך, כך שאת נץ, ורוב האנשים הם עכברים, את נמצאת בעמדה שונה לחלוטין. אם את מציגה את עצמך כנץ, ושאר העולם נתפס בעינייך כשפע של דברים מופלאים ומדהימים שאת יכולה לחקור, את משתנה, כל דבר עשוי לשנות את תחושתך. שיטת NLP מאפשרת לך להתמיר את רגשותייך, באמצעות שינוי הייצוג שלך, הדרך בה את תופסת את עצמך, והדרך בה את מציגה את עצמך בעולם".

חוקרי ה-NLP הראשונים לא התעניינו בריפוי, כי אם בדרך בה פועלת הנפש, והגיעו למסקנה כי גורמים מסוימים מפעילים אותה. "NLP היא כלי עוצמתי ביותר" היא מבהירה, "שעלול להיות נטול נשמה, ואפילו לשמש לצרכים שליליים, אם לא מכניסים בו אהבה ואכפתיות", היא מסבירה.

"בתהליך שעברתי איתך", היא מפרטת את ההבדל בין NLP לפסיכותראפיה רגילה, "נעזרנו בין השאר בהליך של ישוב סכסוכים, וזה היה הילינג ברמה עמוקה ביותר, שחזר לעבר, להיסטוריה שלך, והעלה את הדבר הספיציפי הזה אל פני השטח. זה תהליך שעשוי לקחת שנים, אם לא תקופת חיים שלמה.

"עבדתי איתך גם באמצעות סיפור. כשסיפרתי לך את הסיפור, הייצוג הפנימי שלך השתנה לגמרי, משום שלקחת אותו לרמה עמוקה יותר, ונעזרת בו כדי לשנות את עצמך, ועכשיו את מבינה את עצמך אחרת. היינו יכולות לעבוד בדרך חיצונית יותר, ועדיין היתה לה השפעה עמוקה ביותר. יכולנו לעסוק ישירות בשינוי אמונה. שיטת NLP זיהתה צעדים מסוימים שנדרשים על מנת לשנות אמונה. הייתי יכולה להוביל אותך בשלבים אלה, והיינו משנות אותה אמונה".

אני חוזרת ופוקחת עיניים, וניטה שוב לפניי, שואלת לשלום הגרון שלי. משהו נפתח בו, אני חשה, הצבתות התרככו והתגמשו, והן מאפשרות לי לדבר יותר. הקול שלי העמיק, ונדמה היה לי שאני מדברת מהבטן, ולא מהצוואר. עכשיו היא שואלת: "מי את רואה עכשיו? יש דימוי, יש חיה שמגלמת את התחושה הזאת בתוכך?"

מולי, בעיני רוחי, אבל בעיניים פקוחות לחלוטין, מסתחרר לו נץ, על הרוח, גבוה בשמיים הכחולים של בוני דון. אולי באמת היה שם נץ, כי המשפט הבא של ניטה הוא, "את יודעת, יש כאן כמה משפחות של נצים. אנחנו רואים אותם לפעמים".

"אבל נץ", אני מוחה, "זאת ציפור דורסת, ציפור טרף". בעברית, הסברתי לה, זהו שם נרדף ליריבים, לאנשים שמתקוטטים, ולגם למחנה הפוליטי הפחות חביב עליי. ואז נזכרתי גם ששמה של אחת מהמנהיגות האהובות עליי, סטארהוק, קשור לנץ. ניטה מספרת לי על הנץ, על יכולתו לראות מגבהים עצומים, את התמונה כולה – ואת הפרט שאותו הוא חפץ. הטבע בנוי ממחזורים אקולוגיים, היא אמרה, ולכל חיה התפקיד שלה. אילולא הנצים, היו כאן יותר מדי עכברים, היא מסבירה. אני נרגעת, מתחברת לקצב הטבעי של הנץ, לשלווה הזאת, לביטחון. ואז אני יודעת: הנץ הוא הידיעה שהדברים באים אליי. הוא השקט שאני מחפשת, הביטחון שהכול נכון, והכול מתאים. הפאזל התחבר והתמזג לתמונה אחת, ופתאום הבנתי כל כך הרבה דברים. אך עבודתנו המשותפת טרם הסתיימה.

מה היית לפני כן? שואלת אותי ניטה. "שבלול", עניתי ללא היסוס. היא ביקשה שאראה את השבלול. חשבתי על חשופיות, אותם חלזונות נטולי שבלול, שמרתקים אותי כל כך. נראה לי אמיץ מאוד, להתנהל כך בעולם, ועוד להעיז ולהשאיר חותם, וכמה פגיעים החלזונות שחיים בתוך שבלול. אנחנו מדברות על דרכו ההססנית של השבלול, וליבי מתמלא באהבה גדולה אליו. אני מבינה מה הדמות הקטנה בתוכי אמרה לי, וכמה רצתה להגן עליי. אני מבינה למה.

"מהו בעינייך סמל לשינוי", היא שואלת, "אש", אני עונה. הפעם היא עוזרת לי להוביל את השבלול, בדרכו להיהפך לנץ. הוא הולך לו לאיטו, נמשך לחומה של האש. ראשו יוצא מהקונכיה, והוא מזדחל אליה, ללא הזהירות האופיינית לו. איבריו נמסים, הוא חש בחום שעולה בגופו, ואז נשרף והופך לנץ.

כשאני חוזרת, אני מספרת לה שהנץ אכל את השבלול, ושהשבלול חי בו. "אם כך", אמרה ניטה, "הנץ יודע שהוא היה שבלול, הוא מוכן להכיל את השבלול, הוא יודע שהשבלול הוא חלק ממנו". האסימון נפל. נדמה שאפילו ברגעי הכתיבה האלה, חודשים אחרי הפגישה, התובנה הזאת, על היכולת להכיל את הפצעים וההגנות ואת כל מה שהייתי, בלי לחיות אותם, מחלחלת בי שוב מחדש. אנחנו חוזרות כעת לנקודת ההתחלה.

איך אשה כמוך, שמודעת לגוף שלה כל כך עוברת את גיל המעבר?

ניטה: "כרגע, אני בבדיקה מתמדת של מכלול האמונות שלי בנוגע לגיל הזה. בתרבות שלנו יש אמונות מאוד חזקות בנוגע למהותו של גיל המעבר. ההסכמות האלה אינן בהכרח נכונות, אבל הן מעצבות את הדרך בה אנו תופסים את עצמנו". "למשל", היא מפרטת, "אם תכווי את ידך, תהיי משוכנעת שהריפוי מתרחש בשלבים מסוימים. אני מכירה מישהו", היא לובשת שוב את דמות המספרת, "שידו נכוותה בתנור חם. הוא היה חובש במקצועו, וכשהסתכל בידו ראה שמדובר בכוויה קשה, מדרגה שלישית. הוא אמר לעצמו: 'אין לי כסף, ואני לא יכול להרשות לעצמי את זה כרגע. מה עליי לעשות?' זה היה אדם שיכול להיכנס למצבי טראנס עמוקים. הוא נכנס למצב טראנס כזה, ושם את ידו בתוך גוש קרח ארקטי, עד שכל החום התפוגג. הוא הוציא את היד ואז ראה שכל העור המת נעלם. ואז 'צבע' את ידו מחדש בצבע עור. את כל זה הוא עשה בטראנס עמוק ביותר. כשחזר מהטראנס, לאחר כשעה בערך, הביט בידו, וראה שאין כוויה. הכוויה נרפאה, והיה שם עור חדש".

כך אפשר לרפא איידס, או סרטן. אם אדם פתוח מספיק, הכול יכול לקרות.

ניטה: "את צריכה להיות מוכנה להפריד בינך לבין ההסכמות החברתיות. אם את יכולה להשתחרר מהשדה הזה, את יכולה להתחיל להשתנות ולהחליט מה את רוצה. כך הבנתי את מצב הדברים, ובגיל מאוד צעיר הבנתי שאני רוצה להתפתח. אני רוצה להיות חיל החלוץ של המין האנושי. אני רוצה לחקור מהו הדבר המתקדם ביותר בתחום הנפש, בתחום הגוף, בתחום הרגש. בכל היבטי ההוויה. כמה שלם יכול להיות הלב שלי, כמה גמישה יכולה להיות החשיבה שלי. כרגע", היא חוזרת לשאלה המקורית, "קשה לי לדעת, מהו הטראנס התרבותי ומה אמיתי בעבורי. לכן אני עוד לא יודעת מה זה להיות בת 51, עוד לא גיליתי את זה".

"עם איזה משפט את רוצה ללכת מכאן, מה תדעי כשתקומי מחר בבוקר?" אני נזכרת בשאיפה המקורית שלי, ובפחד מחשיפה. אבל הצבתות לא נמצאות שם. גם לא הנסקלת. יש רק דמות שעפה באוויר, ריחפה וצללה, אל מעל העצים. אני מזהה בה את העצמי שלי. "אם אחיה את העצמי האמיתי שלי", התחלתי להתנסח בעזרתה, "חיי יהיו ארוכים וטובים". חזרתי פנימה, אל הנץ, אל הדמות המרחפת, והטענתי אותם במשפט הזה, הפעם בעברית, ובקול רם.

ניטה היא גם כוריאוגרפית, ולאחרונה יצרה מחול שנקרא "לשחק אלוהים". "הוא עוסק בשאלה: מה קורה אם אמן מפסיק ליצור בחומר, ועובר לבשר ודם ו-DNA. למשל, אם לוקחים תכונות של חיות אחרות, עיני ינשוף, למשל, שיאפשרו לאנשים לראות בלילה. יש מנתח פלסטי בניו המפשייר שרוצה לחבר כנפיים לאנשים. זה נראה לי היסטרי, כי בעיניי, האבולוציה מתרחשת ברמת התודעה, לא ברמה החומרית".

וכך אני חוזרת מהמסע למציאות שמסביב, עייפה אך מרוצה. הטיפול שיועד לפרק הזמן הנוכחי, הסתיים. בימים הבאים עלו בי עוד ועוד דברים, והגעתי למקומות בתוכי שמעולם לא הייתי בהם, לדברים שמעולם לא היתה לי גישה אליהם. זו היתה תוצאה ישירה של אותו טיפול. כשחזרתי לארץ, התקשרתי ל"חיים אחרים", ועכשיו אני כאן, מגשימה עוד פיסה מהחלום שלי: לכתוב בחופשיות, מהזווית האישית שלי. הדברים מגיעים אליי. זה מה שלימד אותי הנץ, דרך ניטה ליטל, באחת הפגישות החשובות ביותר בחיי.