למה גימל?

 

יש לי קטע עם שמות. נולדתי כדנה פייביש, אבל בלי קשר למשפחתי עצמה, מעולם לא אהבתי את שם המשפחה. בגיל 18, מיהרתי להחליף אותו לפלג, שם ישראלי גאה, אם כי נטול שורשים. בגיל 25, כשהתחלתי לכתוב על נושאים קוויריים ב"פי האתון", עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, חששתי מפני חשיפה גדולה מדי, ובחרתי בשם דורית גל כפסבדונים ("דורית" דומה ל"דנה", ו"גל" מזכיר "פלג"). כעבור שנה בערך, התחלתי לכתוב טור אישי לסבי במגזין "את". ביקשתי להמשיך לכתוב אותו תחת אותו שם. במערכת חל בלבול, והטור הראשון, שבו הסברתי מדוע אני כותבת בשם בדוי, התפרסם תחת השם דנה גל. כעבור מספר חודשים התקשרה עורכת דין נזעמת וקבלה על כך שהשם הבדוי הוא למעשה שמה של בתה. עורכת "את", עפרה מזרחי, שביקשה להימנע מאי נעימויות, שאלה אותי אם אני מוכנה לכתוב בשמי האמיתי. מכיון שאבי עוד לא ידע על נטיית המינית בשלב זה, ועדיין לא הייתי מוכנה לחשיפה ארצית, הפכתי לדנה ג.

בשנת 2000, לפני פרסום ספרי הראשון, "תאנים, אהובתי", היה עליי לקבל החלטה, תחת איזה שם לפרסם את הספר. הרגשתי שעליי להיחשף בשמי המלא והאמיתי. אך לאחר כארבע שנים שבהן נודעתי כדנה ג., ולא רק ב"את", כי אם גם ב"הזמן הוורוד", ובתוכנית הרדיו "גאים באוויר", התקשיתי לוותר על האות השלישית. החלטתי להשאיר אותה. כך בא השם דנה ג. פלג לעולם. והאמת? אני אוהבת את הגימ"ל הזאת. יש לה נוכחות. במשך שנים, היא אפשרה לי חופש גדול מאוד לבטא את עצמי, וזוהי דרכי להוקיר אותה על כך. וכן, יש בה משהו מאוד מיוחד עבורי, משהו אמיתי, נוכח, משהו משלי.