"מלים משלנו", "הזמן
הוורוד", ספטמבר 2000
בחורה בחור
את יונה וולך הכרתי
כשהייתי בת 17, והיא היתה מתה כבר שנה. הכיר לי אותה חבר מנוער רצ. אני זוכרת שהוא
הראה לי את "תותים" ונכבשתי מייד. הייתי תלמידה מצטיינת בספרות, הבנתי שירה ברובד
שכלתני, יכולתי לנתח דימויים וקצב, ואפילו כתבתי פה ושם כמה שורות בעצמי. אבל שום
דבר שלמדתי בבית הספר לא הכין אותי לשורות כמו: "כשתבואי לשכב איתי/ תלבשי שמלה
שחורה/ מאוירת בתותים/ ומגבעת שחורה/ מקושטת בתותים/ ותחזיקי סלסלת תותים/ ותמכרי
לי תותים/ תגידי בקול דק ומתוק/ תותים תותים/ מי רוצה תותים/ אל תלשבי כלום מתחת
לשמלה/ אחר כך/ חוטים יעלו אותך למעלה/ בלתי נראים או נראים/ ויורידו אותך/ ישר על
הזין שלי" (מתוך
אור פרא).
היום אני קוראת אותו
אחרת, אבל אז, בקיץ של 1986, עוד לפני שהתאוריה הקווירית אפילו נולדה, לפני שאפילו
חשבתי על מי אני בדיוק – היתה בי סקרנות שכמעט לא התנסחה במלים. הגישושים האלה שלי
התיישבו בדיוק על הדימוי המתוק והמידמם הזה. אבל הספר הראשון של יונה וולך שקניתי
לא היה אחד מאותם ספרים עבים שיצאו בשנות השמונים. זה היה הספר הראשון שלה, שמישהו
הוריד לי ממדף מרוחק בחנות אחת, ברחוב הרצל בחיפה, שהיו בה, כמה הולם, גם חוברות
פורנוגרפיות ורומנים בכריכה קשה.
הספר הזה,
"דברים" בהוצאת
"עכשיו", 1966 (שלי היה במהדורה שניה, מ-1985) הלך איתי לכל מקום, עם תמונה שלה
שהדבקתי בתוכו, יפה, בשיער ארוך וכובע ברט. כמו אצל יוני, גיבורת ספרה של לילך
גליל, "רואה את הקולות", השירים האלה, יפים כמו הזיה אגדית, נגעו לי ישר ברגש, בלי
לעבור בשכל. לא תמיד קראתי אותם עד הסוף, שורה אחת או שתיים הספיקו לי לפעמים. אם
מישהו היה מבקש ממני בבגרות לנתח שיר שלה, לא בטוח שהייתי יודעת מה לעשות.
כשהתאהבתי בפעם הראשונה
באשה, חצי שנה אחר כך, כבר היה לי את "מופע". בצבא, באוניברסיטה, וגם היום, לפעמים,
אני ניגשת מיד פעם, וקוראת במקומות קבועים, ניגשת מיד פעם לשירים אחרים. הטעם שלהם
תמיד משתנה. שמעון גלבץ ואילן וירצברג הקליטו תקליט שלם משיריה, יחד איתה, 17 שנים
לפני ערן צור. אבל נדמה שמאז אותו קיץ, יונה וולך הפכה למשוררת המושרת ביותר.
מדורית ראובני ("אדם צובר זכרונות") ועד דנה אינטרנשיונל ("מאה אחוז גבר"), דרך
נורית גלרון ודנה ברגר וגידי גוב, ומי לא. ותמיד-תמיד ידעתי שאין-סיכוי-שלא, האשה
הזאת אהבה נשים.
"אתה חברה שלי/ יש לך
ראש של בחורה/ ואתה בחור בחורה/ כמו שהילד המתוק ההוא/ אמר לי בהערכה/ את בחור
בחורה/ או להפך בחורה בחור/ כי מההתחלה מפחיתים בערך נשים/ מה אפשר לעשות/ אבל הראש
המסובב שלך/ עושה אותך לגור עם בחורה/ היא אולי בחורה בחור באמת/ אבל הם לא מדבירם
על זה/ מנהלים חיים ממוסדים/ כמו שצירך/ דומים לכל החיים האחרים/ אבל ריקים לגמרי/
רק כלפי חוץ/ בלי תכנים שאין/ שאין/ כי המהויות שלכם אחרות/ והן שותקות ומושתקות/
ומצונזרות/ היא אולי לא יודעת/ והיא גם לא תדע/ שהיא לסבית שמעדיפה בחורים/ ואתה
הומו שמעדיף בחורות/ ואתה בחורה/ היא בחור/ זה די מסתדר ביחד/ הרי המוח מה שמשנה/
ולא הצורה הגופנית/ ביצים מדומות/ המסתירות כוס תאוותני/ או כוס/ המסתיר ביצים..."
והשיר עוד נמשך, והשורות האלה הן אולי השורות הקוויריות הביסקסואליות, נטולות הרסן
והחופשיות ביורת שקראתי אי פעם. יש עוד הרבה שירים כאלה שלה, שבהן היא זכר, או
נקבה, או שניהם.
כן, היא אהבה נשים, מערוכת היחסים המשמעותיות שלה (וגם הרבה
קצרות, קצרות מאוד) היו עם גברים. אבל היא נמשכה לנשים מגיל צעיר, אולי משום שנמשכה
לכל מה שאסור, ואולי כי זה מה שהיה במהות. לא רק לנשים היא נמשכה. היו לה תמיד
חברים הומואים, ויגאל סרנה, בביוגרפיה שכתב עליה (יונה וולך,
כתר, 1993), מספר אפילו על ניסיון לפתות את עמוס גוטמן בן ה-19.
אותה ביוגרפיה, פרי
עבודת ליקוט יסודית ביותר, מתארת את חייה של וולך כצריחת כאב אחת ענקית. הפרטנות
דווקא מחדדת את המיתוס. יש ימים שהוא מתאר בדיוק מה עשתה, עם מי דיברה, ואיפה בדיוק
שכבה עם כל אחד, אבל זה רק הופך את הקוראים למתבוננים בחיים של מישהו אחר, בלי
להבין מה בעצם קורה כאן.
היא נולדה וחייתה כל
חייה בבית שבנה אביה, מיכאל וולך, בכפר (היום קרית) אונו. כשהיתה בת ארבע, נהרג
אביה במלחמת השחרור. היא נקראה על שם שני קרובי משפחה, אחת מתה, שני אבוד. "שם
מחורבן נורא" מצטט סרנה מתוך מכתב שכתבה בגיל 14, "שם אנדרוגינוסי". בתמונות הילדות
שלה היא חמודה ועגולת פנים. אחר כך, בגיל 16, תיסחף לתוך קשר עם בחור מהכפר, תיכנס
להריון, וכמעט תתאבד כשהקשר ייגמר. זאת תהיה ההפלה הראשונה, וניסיון ההתאבדות
הראשון, והם לא יהיו אחרונים.
ואז, ב-1961, נתקלה בספר
בשם "הדווקאים", שתיאר חבורה פרועה של לסבית והומואים שחיו בשולי תל אביב. החיים
שתחיה בשנות השישים, יחד עם מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ (הסטרייטים, יש לציין) לא
היו שונים בהרבה. היא אהבה ללבוש בגדי נער, "כאורלנדו מחליף הזהויות של וירג'יניה
וולף, מנסה להתמסר לכל דבר, בלי להיזהר,לגלות את הכל בעצמה", כותב סרנה. היא היתה
ילדה פרועה, שהתאשפזה פעמיים, ורצתה לנסות הכול. בטריפ ל.ס.ד שעברה עם סמי בירנבך,
אמרה לו: "יבוא זמן, שיגיעו יחד שחרור זכויות האשה וההומוסקסואל. אנשים יתארגנו
להגן על זכויות הפרט שלהם". בתחילת שנות השמונים התחילה פתאום, ילדה-אשה מהסיקסטיז,
להופיע במועדוני גייז, שהחלו להיפתח אז.
היא נקשרה לנשים בקשרי
נפש, קשרים נואשים ומוזרים, שלא האריכו ימים. נשים אהבו אותה, והיא אותן. הן הקיפו
אותה פעמים רבות בחייה, במיוחד לקראת הסוף, בשנתה האחרונה, במחלת הסרטן שלה. יונה
וולך מתה בערב סוכות, בסוף ספטמבר, בשנת 1985, בגיל 41. חמש עשרה שנים חלפו מאז,
והרבה ציפורים עדיין שרות כאן את השיר שלה.