|
| |
מתוך "מלים משלנו", "הזמן הוורוד", דצמבר 2000
בעיני הוא מצטייר כגרסה אוחצ'ית של רופרט אוורט ב"בעל
אידיאלי" שנעשה לפי אחד ממחזותיו: גבוה, פניו מחוטבים, והוא לבוש בגדים מהודרים
ומיוחדים, משפריץ שנינויות לכל עבר במבטא בריטי משובח, ומקסים את כולם כהרף עין,
ציפור צבעונית בסלונים הויקטוריאנים של סוף המאה ה-19, שהפראיות שלה הייתה לה לרועץ
פעם אחר פעם. ב-1892, בהצגת הבכורה של "המניפה של ליידי וינדרמיר", לאחר שזכה
לתשואות, והקהל ביקש לראות את המחזאי, יצא אוסקר ויילד, סיגריה עדיין בוערת בשולי
פיו, קד קידה מלכותית, ואמר לקהלו הנרגש: "רבותיי וגבירותיי, נהניתי מערב זה עד
כלות. השחקנים ביצעו את המחזה המענג בצורה נפלאה, והערכתכם מעידה על חוכמה רבה. אני
מברך אתכם על ביצועכם ששכנע אותי שאתם מכירים בערכו של המחזה שלי, כמעט כפי שאני
מעריך אותו בעצמי".
זה היה האיש, בשיאו. עוד לפני המפולת, שאולי כבר ניבא אותה
ברומן המופלא תמונתו של דוריאן גריי
שנה קודם לכן. בעיני זהו הרומן ההומואי
ביותר שקראתי, שאולי ניתן להשוותו רק לנובלה
מוות בונציה של תומאס מאן, ושניהם
עוסקים בנושא שכבר קהלת כתב עליו (וצינוביץ שר…), הבל היופי. לא סתם יופי, אלא יופי
נעורים, כזה ששווה למות בעדו, או למסור את הנשמה. יופיו של דוריאן גריי גורם לצייר
להתאהב בו, גם אם המלה אינה מוזכרת בהקשר זה, "האהבה שאת שמה אין להזכיר", כמאמר
הביטוי שטבע ויילד עצמו. מתוך שלל התרגומים לרומן זה (האחרון מ-1998 של בן ציון בן
משה, ולפניו טלה בר ב-1984, שלושה תרגומים של י"ח טביוב מ-1918, 1921, ו-1947, ועוד
תרגום של בן רפאל מ1959-) בחרתי בתרגום ארכאי ומופלא של אברהם בירמן (1960, עם
עובד), שמעביר לדעתי את תחושת האנגלית הנעלה של ויילד: "פניתי תפנית קלה ואראה בפעם
הראשונה את דוריאן גריי. בהיפגש מבטינו הרגשתי כי פניי מחווירים ועדתה עליי תחושת
אימים מוזרה. ידעתי כי עומד אני אנוכי פנים אל פנים מול אדם אשר עצם אישיותו כה
מצודד עד כי אם לא אכהה בו עלול הוא להטמיע את כל ישותי, את כל נשמתי ואת כל אמנותי…
לו ידעת הארי", הוא פונה אל חברו הטוב, שמייד לאחר מכן ייהפך למדריכו המבוגר ובן
לוויתו של דוריאן, "מה לי דוריאן גריי! הזוכר אתה את תמונת הנוף שלי… הריהי ממיטב יצירתי, וכל כך למה? כי בציירי
אותה ישב דוריאן גריי לצידי. איזו השפעה דקה מן הדק עברה ממנו אליי, ובפעם הראשונה
בחיי חזיתי בנוף היער הפשוט והנפלא את הפלא אשר מאז ומעולם ביקשתיו ולא מצאתיו".
דוריאן גריי הוא היופי המושלם עבור הצייר. ואכן, משנכנס העלם בן ה-20 לחדר נאלץ
לורד הנרי להודות "כי אמנם יפה תואר הוא להפליא בחכליל שפתיו יפות הקו, בעיני התכלת
המפיקות גילוי לב ובשער הפז המתולתל… היה בהם (בפניו) תום נעורים וטוהר עלומים
נלהב וברי כי עדיין לא נגאל בפגעי תבל". ואז, ברגעים ראשונים אלה של הכרות הוא
מזעזע את הצעיר בדבריו: "גם לך, מר גריי, בעלומיך החכליליים ובנעוריך הוורדיים, היו
תשוקות אשר העבירו בך חלחלה, מחשבות אשר הילכו עליך אימים…" ופוגע בדיוק בנקודה הנכונה. לאחר מכן נושא
לורד הנרי בפני דוריאן גריי את הנאום על היופי בר החלוף, והכיעור שיבוא עליו עם
השנים, שמסתיים במלים: "אין דבר בחלד זולת העלומים!", מה שגורם לצעיר לזעוק לעבר
הצייר: "איני שקול בעיניך כנגד פסל השנהב של הרמס… אותם תוקיר לנצח, ואותי עד מתי? ודאי עד
אשר יופיע הקמט הראשון…"
ולמראה דיוקנו היפהפה הוא ממשיך: "מי יתן ויתהפכו היוצרות! מי יתן ונשארתי תמיד
בעיני והתמונה תלך הלוך והשתנות". וזה, בעצם, מה שקורה מכאן ואילך. גריי הצעיר נשאר
במראהו בן 20, ופנימיותו ההולכת ונרקבת באה לידי ביטוי בתמונה המוסתרת בחדר ילדותו.
אבל לדעתי, קורה כאן משהו מעניין: זהו טקס הכניסה של גריי לעולם ההומואי, שמאז יוון
העתיקה ועד היום, מעריץ את היופי בכלל, והיופי הנערי בפרט. ובעולם שבו זה היה אסור,
קיבל יפי הנעורים הזה משמעות אירונית, של מוות. וזה בעצם מה שקרה לוויילד (ביוגרפיה
מומלצת שלו כתב ריצ'רד אלמן, והיא יצאה בארץ ב1994-, בתרגומה של עדי גינצבורג-הירש,
גם סרט נעשה על חייו בכיכובם של סטפן פריי המופלא, ג'וד לאו ששיחק ב"הכישרון של
מר ריפלי").
הוא נולד ב-16 לאוקטובר 1854 בדבלין, למשפחת אצולה,
והגיע ללונדון בגיל 24 בחיפוש אחר תהילה. הוא אהב דרמה ותלבושות אקסטרווגנטיות,
ולולא היה מחזאי וסופר, היה הופך ודאי לשחקן. בגיל 30 החליט להתמסד ונשא לאשה את
קונסטנס לויד, שילדה לו את סיריל ו-ויויאן, להם כתב את אגדותיו הקסומות ביותר. אבל
לא חלף זמן רב עד שהחל לבלות בחברת נערים באוקספורד. הפרידה מאשתו הובילה לפרידה
מחוג ידידיו האינטלקטואלים, והוא החל, ממש כמו דוריאן גריי, לשתות ולבלות עם
בחורים צעירים. מה שנראה היום כדבר הבסיסי ביותר לאוחצ'ה המתחילה, נתפס בחברה
הויקטוריאנית הנוקשה כבלתי מוסרי בעליל. אבל דווקא אז הוא כותב את היצירות שזיכו
אותו בשם עולמי, גם כיום, מאה שנה לאחר מותו, בחברה שונה לחלוטין. אבל אז, בשיא
תהילתו, הוא פוגש את אלפרד דאגלאס (בוזלי). ויילד מתאהב בצעיר שמעריץ אותו, אך
בוזלי לא מסוגל להחזיר לו אהבה. אביו דורש את פרידתם, ומאיים בהוקעה פומבית. ויילד
תובע אותו למשפט דיבה, ובסופו של דבר, בעקבות גילויים תוך כדי המשפט, הוא נידון
לשנתיים מאסר ועבודות פרך. ממש כמו אצל גיבורו, הנער הצעיר מביא עליו את מותו.
ויילד מעולם לא התאושש מהמאסר בכלא רדינג (שם כתב את "ממעמקים") ומת בפאריז ממחלת
העגבת לאחר
שלוש שנים, ב-1900, חסר פרוטה. יצירותיו תורגמו רבות לעברית, כבר החל משנות העשרים
של המאה. מפתיע לגלות אפילו תרגומים שלו לאידיש, מאותה תקופה בערך.
דוריאן גריי לא היה צריך למכור את נשמתו לשטן כמו
גיבוריהן של אגדות אחרות, והחטא שלו, למרות הרמזים הברורים המפוזרים בדפי הספר
כנצנצים על פניה של דראג קווין, לא היה הומוסקסואליות. דוריאן גריי העדיף לראות
בגוף את חזות הכול. הוא התאהב ביופי הדו מימדי כבד תמונה. הוא העדיף לשכוח את האדם
שמאחורי הפנים. וזהו החטא האמיתי. הרומן "תמונתו של דוריאן גריי" מבקר את ערכי
המוסר של התקופה, לועג לחברה הויקטוריאנית, ואפילו קצת אנטישמי. יש בו המון, והמון
דברים נכתבו עליו. בעיני, מעבר לכל זה, היא כתב האשמה נגד החברה ההומואית. או אולי,
אם תרצו, אות אזהרה. אהבה, ככלות הכול, היא קצת יותר מריבועים בבטן, או זוג שדיים.
| |
|