"מלים משלנו", "הזמן
הוורוד", אוקטובר 1999
צריחת הכאב של ויטה
הצעירה הענוגה שבתמונה
מ-1903, שיערה אסוף על עורפה וכולה חלום, היא וירג'יניה סטפן. מעניין שדווקא היא,
שלימים תהיה לסופרת החשובה ביותר של המאה השערים, לאחת הפמיניסטיות המשפיעות ביותר
ולאייקון לסבי, נודעה בשם שהעניק לה בעלה, יהודי צנום בשם לאונרד וולף, לו נישאה
ב-1912, בגיל 30.
עשר שנים אחר כך, בדצמבר
1922, פגשה וירג'יניה וולף את ויטה סקוויל-וסט בארוחת ערב. בימים ההם, של חוג
בלומסברי, היו מקובלים סוגים שונים של מערכות יחסים (כמו, למשל, בסרט "קרינגטון"),
אבל נשים לא התחתנו זו עם זו. אילו היו עושות כן, היו מתחברים להם שני שמות עשירים
בו"וים ובאילנות יוחסין שלא היו מביישים את המלכה עצמה. גם ויטה היתה סופרת, וגם
היא היתה נשואה לגבר (על נישואיה כתב בנה, נייג'ל ניקולסון, את "חיי נישואין" שיצא
בארץ ב-1994, בהוצאת שוקן), מה שלא הפריע לה לשמור על שם נעוריה, לנהל רומנים עם
נשים, ועם גברים אחרים, ולהתפרסם כ"סאפפית", כלומר, לסבית.
היא היתה בוצ'ית משהו,
אצילה, עצמאית, ומאוד כריזמטית. וירג'יניה, ביומנה, היתה מסויגת קלות, אך מצאה את
ויטה, הצעירה ממנה בעשר שנים "יפה ואריסטוקרטית", והזמינה אותה אליה. ויטה כתבה
למחרת לבעלה, הרולד ניקולסון: "יקירי, היא בהחלט שבתה את לבי". קווטין בל, אחיינה
של וירג'יניה, לא שש להכתיר את מערכת היחסים בתואר 'לסבית', אם כי בביוגרפיה שלו על
דודתו,"וירג'יניה וולף"
כתב ש"ויטה היתה
מאוהבת בוירג'יניה, והיות שהיתה בעלת טבע לוהט, כך סבור אני, אהבה אותה כדרך שגבר
עשוי לאהוב אותה: בקוצר הרוח הגברי, המבקש לו סיפוק גופני ממין כלשהו". הסיפוק
הגופני שהוא מדבר עליו התרחש רק כשלוש שנים מאוחר יותר, ועל ההתאהבות העמוקה, ללא
ספק, בין השתיים, מעידה חליפת המכתבים הבאה, שהתפרסמה בספר
The Letters of Vita Sackville-West to Virginia Woolf
("מכתביה של ויטה סקוויל-ווסט לוירג'יניה וולף", הוצאת
Virago,
לונדון 1997)
זמן קצר לאחר שבילו יחד
ב-1926, נסעה ויטה אל בעלה בטהרן, ומהדרך כתבה לוירג'יניה: "... אני פשוט מתגעגעת
אלייך בדרך אנושית, פשוטה ונואשת. את, עם כל מכתבייך הלא-טפשיים, לא היית כותבת
משפט בסיסי כל כך; ואולי אפילו לא היית מרגישה כך. ועדיין אני מאמינה שהיית חשה
בפער קטן. היית בוודאי עוטה אותו במשפט מבריק, כך שיאבד מעט מתחושת המציאות שלו.
ואילו אצלי הדבר גולמי למדיי: אני מתגעגעת אלייך יותר מכפי שהייתי מאמינה; והייתי
מוכנה להתגעגע אלייך עד מאוד. לכן מכתב זה אינו אלא צריחת כאב. לא יאומן, כמה
מהותית הפכת להיות עבורי".
וירג'יניה, בתגובה, כתבה
משפטים פשוטים להפליא: "מדוע את סבורה שאיני מרגישה, או שאני יוצרת משפטים? 'משפטים
יפהפיים', את כותבת, וגוזלת מהדברים את מציאותם. ההפך הוא הנכון. תמיד, תמיד, תמיד
אני מנסה לומר את אשר אני מרגישה. האם תאמיני, אם כן, שאחרי לכתך ביום שלישי שעבר,
בדיוק לפני שבוע, יצאתי אל בלומסברי, למצוא לי תיבת נגינה, אך היא לא גרמה לי שמחה,
ומאז לא אירע כל דבר חשוב. הכול משעמם וטפשי. אני משעממת. התגעגעתי אלייך. אני
מתגעגעת אלייך. אני אתגעגע אלייך. ואם אינך מאמינה לי, את כחמור וכינשוף. משפטים
יפהפיים?"
וירגי'ניה הקדישה לויטה
את הרומן "אורלנדו", שכתבה ב-1928 (יצא בארץ בהוצאת זב"מ, 1974, בתרגומו של צבי
ארד) ההקדשה הושמטה מהתרגום העברי. "אורלנדו" מספר על אציל צעיר, שבגיל 30, לאחר
הרפתקאות רבות, מתעורר משינה של שבוע ימים, ומגלה, להנאתו, שהפך לאשה. במשך 250
השנים הבאות של חייו משייט הגיבור בהיסטוריה ובספרות האנגלית, ובין הזהויות. ויטה
האנדרוגינית, שלא היססה לנהוג "כגבר", והיתה לוירג'יניה דמות חזקה ומגוננת, היתה גם
מקור ההשראה ל"אורלנדו". הקריאה בספר מעידה עד כמה העריצה וירג'יניה את ויטה: "וכך
עשויים אנו לרשום את דמותה, כשהיא מבלה את שעות הבוקר בין ספריה, לבושה חלוק סיני
שאינו מגלה את המין; אחר כך קיבלה פני מבקש או שניים, כשעדיין אותו בגד עליה; אחר
כך היתה עוברת בגן וגוזמת את עצי האגוז, ולמלאכה זו התאימו אברקיים; אחר כך לבשה
שמלת טאפטה פרחונית, היאה ביותר לנסיעה לריצ'מונד, או לשמיעת הצעת נישואין של אחד
האצילים הגדולים; בשובה העירה היתה לובשת שלמה מגון הטבק בנוסח עורכי הדין ומבקרת
בבית המשפט על מנת לשאול על מהלך משפטיה".
ביולי 1927 סיפרה
וירג'יניה לויטה שכתבה סיפור נחמד על "סאפפיזם" (כלומר לסביות). בסיפור "רגעים של
הוויה: לסיכות של סלייטר אין חוד" (מתוך "מכלול
סיפורים קצרים", כתר, 1992)
משוטטת העלילה בתוך סבך מחשבותיה וזכרונותיה של פאני וילמוט, בעוד היא מתכופפת
להרים סיכה שנפלה, בעת ביקור אצל מורתה לפסנתר, ג'וליה קריי: "הכול נראה שקוף לרגע
תחת מבטה של פאני וילמוט, כאילו הסתכלה דרך מיס קריי, ראתה את מעיין הוויתה מזנק
בטיפות טהורות, כסופות... היא ראתה את ג'וליה פורשת את זרועותיה; ראתה אותה בוערת;
ראתה אותה ניצתת. מתוך הלילה דלקה, ככוכב לבן מת. ג'וליה נשקה לה. ג'וליה עשתה אותה
לשלה. 'לסיכות של סלייטר אין חוד', אמרה מיס קריי, צחקה מוזרות, וזרועותיה רפו
כשפאני וילמוט הצמידה את הפרח לחזה באצבעות רועדות".
המון תשוקה יש במלים
הספורות האלה, המון מיניות וחושניות. כל הדיבורים על קרירותה המינית של וירג'יניה
וולף כלפי גברים, נשכחים כלא היו, כשמדובר על האהבה שמצאה בנשים, ובמיוחד בויטה. אך
גם אהבתה של זו לא עזרה לה, ולאחר התקף חמור
של מחלת הנפש שלה, שמה קץ לחייה
והטביעה את עצמה בנהר ב-28 במרץ 1941. את המכתב האחרון בחייה כתבה לויטה.