ביס בדרך אל החופש

"חיים אחרים", יוני 2004

מאת דנה ג. פלג

 שרית שמשוני מטפלת בהפרעות אכילה, בעיקר אכילה כפייתית ואכילת יתר בשיטת "החופש לאכול" שהתפתחה מגישה המכונה באנגלית Non Diet Approach.  במבט ראשון, קשה להאמין שהאשה התמירה, הרזה והנמרצת הזאת, שגילה (52) אינו ניכר עליה, יודעת ומכירה היטב את מצוקותיהם של אנשים (ובעיקר נשים) שסובלים מעודף משקל, אמיתי או מדומה, ושבעצם, היא למדה על בשרה, פשוטו כמשמעו, את הפוטנציאל הטמון בשיטת הטיפול שלה.

היא נולדה בארץ, אבל גדלה וחייתה גם באנגליה, והיא מתנסחת ברהיטות רבה בשתי השפות. אחרי הצבא למדה תיאטרון וב.א כללי, והתמקדה בפילוסופיה בודהיסטית. כשלמדה למ.א. בנושא תראפיה בשילוב אמנויות, כתבה את עבודת הגמר שלה על תפיסת העצמי הבודהיסטי והרלוונטיות  של תפיסה  זו בתראפיה באמנות.

איך פותרים אכילה כפייתית ואכילת יתר בלי דיאטה? שיטת "החופש לאכול" מבוססת על עיקרון ההקשבה לגוף ולצרכיו, וכוללת שלושה כללים בסיסיים: לאכול כשרעבים, לאכול מה שרוצים, ולהפסיק כששבעים. נשמע פשוט, אבל זה דורש לימוד, אימון והתמדה. בסדנא שעברתי אני אצל שרית למדתי לזהות מהו רעב אמיתי ומהו רעב רגשי, ואיך ניתן לטפל באחרון; למדתי שמותר לי לאכול גם אם אני מודעת לעובדה שאני אוכלת מתוך צורך שאינו פיסי, בלי רגשי אשמה וחרטות; למדתי לזהות מה הגוף שלי רוצה באמת, ואת ההבדל בין אוכל קורץ (אוכל שמפתה אותנו, אבל אינו בהכרח מה שאנו רוצים באמת) לבין אוכל שקורא לנו מבפנים, אוכל שהגוף באמת צריך. ברמה מסוימת, ידעתי את  כל אלה עוד לפני הסדנאות. כמי שהיתה תמיד מעל למשקל הממוצע, הגעתי בגיל 23 למסקנה שאכן, דיאטות עוזרות, אבל רק לטווח הקצר, ואחר כך המשקל עולה. שרית אישרה אבחנה זו וסיפרה לי ש-98% מהאנשים שעושים דיאטה, מעלים תוך תקופה של שנה עד חמש שנים  את המשקל שהורידו ומעלים עוד כמה לתוספת.

הקושי הגדול ביותר שלי היה בהתמודדות עם הכלל הבסיסי השלישי. גם כשלמדתי לדרג את רמת השובע שלי, גיליתי שעדיין קשה לי לא להשאיר צלחת ריקה. "לימדו אותנו לא להיות רעבים", מסבירה שרית את הענין. "יש פחד מרעב, פחד שלא נקבל מספיק, שלא נוכל לספק את הרעב. ההתייחסות שלנו לרעב מאוד טעונה. בעבודה הזאת אנחנו הופכים את הרעב לבן ברית – הרעב הוא הדרך של הגוף שלנו לומר לנו שהוא זקוק להזנה".

אבל מה עם כל התאוריות על ארוחות מסודרות, ותזונה מאוזנת וכל זה?

שרית: "לא מדובר באמת תזונתית שנועדה להושיע אותנו, כי אם על האמת של הגוף שלנו בהקשר לאכילה ומשקל. המטרה שלה היא בעצם לשחרר אותנו מהעיסוק התמידי באוכל ובמשקל. מדובר במיומנויות טבעיות, ששובשו במהלך השנים. צריך ללמוד אותן מחדש", היא מחייכת, "וזה בהחלט אפשרי".

כשהיא אומרת שזה אפשרי, היא בהחלט יודעת על מה היא מדברת. האכילה הכפייתית שלה התחילה בגיל ההתבגרות: "הפסדתי כמה שבועות של לימודים לפני בחינות הבגרות ועל רקע החומר שהצטבר", היא משחזרת, "והתחושה שאני צריכה לארגן את עצמי לבגרות,  התחלתי לאכול. אני זוכרת שהייתי אוכלת במקום לשבת וללמוד. הייתי תלמידה טובה מאוד, ועזבתי תיכון, חודשיים או שלושה לפני הסוף, וזו הייתה הפתעה גדולה לסביבה שלי ובדיעבד גם לעצמי, אבל התחושה הפנימית שלי היתה שאני בחיים לא אצליח להתארגן. לזה הצטרפו שאר עניינים של גיל ההתבגרות ואני התחלתי לאכול".

אפשר ורצוי, כמובן, לבחון את שורשיה של הבעיה בעבר, "אפשר ללכת לטיפול של שנים בענין הזה" כדברי שרית, אבל חלק חשוב בשיטת "החופש לאכול" הוא ההתבוננות בתפקיד האכילה בחיינו ברגע זה ממש, בו אנו חשים את הרעב ששרית מכנה "אחר", הרעב שאינו פיזי: "אנשים פונים לאוכל בגלל מצוקה. הם באים ואומרים: 'תקחו את המשקל הזה ממני', כאילו שזה משהו שנפל עליהם פתאום . אבל למשקל יש פונקציות, אם זה להגן על עצמי, או להרגיש שאני קיימת או להיפך – לא לתפוס מקום כמו באנורקסיה.  בעבודה הזאת, צריך להתחיל להגיד את האמת בנוגע למשקל. המקומות הכואבים הם  חשובים, ויש להתייחס אליהם  בכבוד. פן שלם של העבודה הוא להתייחס לאכילה  בזמן שאני אוכלת שלא מתוך רעב פיזי. אם אני לא רעבה פיזית - אז למה אני כן רעבה או מה אני רוצה שהאוכל יעשה עבורי., אלה שאלות הרבה יותר יעילות מאשר 'למה אני אוכלת?'".

כך החל "סיפור של עשרים שנה של בולמוסים ודיאטות" בחייה של שרית, כהגדרתה. "לא משנה מה עשיתי וכמה הצלחתי: השלמתי בגרות, למדתי באוניברסיטה, חייתי עם בן זוג שאהבתי, הרווחתי כסף טוב ועשיתי מה שרציתי – התחושה היתה שאני לא מצליחה לשלוט על אוכל".

"מבפנים", היא מגלה, "עדיין היתה לי תחושה קשה, שבה טיפלתי באמצעות אוכל. כל פעם שהייתי עושה דיאטה, זה לא עבד. כלומר, הייתי מורידה, ואחר כך הייתי מוסיפה". כדי להדגים זאת, היא מספרת לי על חופשה שבילתה בטהיטי בקלאב מד: "זה היה מקום חלומי, צללתי, שחיתי, טיילתי, ועם כל הכיף שהיה, ציפיתי הכי הרבה לקטע מתוך המוזיקה של הנדל, המוזיקה שקראה לאנשים לאכול ואיתה עלו כל המחשבות על אוכל: 'איך אני אצליח לאכול ארוחת צהריים מבלי לאכול יותר מדי, כך שאני עדיין אוכל ליהנות מארוחת הערב'. וכמובן, אחרי שאכלתי: 'האם אכלתי יותר מדי, מה אכלתי, כמה קלוריות'. אני שומעת סיפורים כאלה מנשים שבאות אליי לטיפול, את הזמזום הזה ברקע, ואני יודעת שזה סבל", היא אומרת בהזדהות.

"במשך עשרים שנה בערך", ממשיכה שרית, "לא היתה דיאטה שלא ניסיתי: ספירת קלוריות, אכילת חלבונים בלבד, דיאטה מאוזנת, צירופי מזון, ועוד ועוד. החיים שלי התנהלו מדיאטה לבולמוס".

מתי חל השינוי?

"לאט לאט התחלתי להבין שדיאטות הרזיה אינן עובדות. יום אחד ראיתי קריקטורה ב"ג'רוזלם פוסט", וזה תמצת עבורי את הענין כולו: על כפולת עמודים במוסף היו שתי שורות של דמויות: בשורה הראשונה גברת שמנה "לפני" דיאטה, ואותה גברת אבל רזה "אחרי", ושוב "לפני" ו"אחרי" עד סוף השורה, ובשורה השניה אותו דבר, רק עם ג'נטלמן, רזה-שמן-רזה-שמן, עד קץ כל הדורות. כשראיתי את הקריקטורה ההיא, אחרי עשרים שנה, ידעתי שאני לא אעשה יותר דיאטת הרזיה".

שרית עבדה בשיטה שגילתה בעצמה. משקלה התייצב, אבל, כפי שהיא אומרת, "המחשבה שלי עדיין היתה מסביב לאוכל: לא ידעתי איך לאכול. בשוק יש המון דיספלינות אכילה טובות, וניסיתי כל מיני דברים, מקרוביוטיקה, ותזונה נכונה – כל אלה דברים מאוד נכונים וטובים, אבל לא לאנשים שיש להם שיבוש יסודי בצורת האכילה ובכמויות שהם אוכלים. אצל אנשים כאלה, המחשבה מסתובבת סביב אוכל. ניסיתי לאכול ארוחות מסודרות, אבל עדיין התעסקתי בזה: מתי לאכול, כמה, אפשר לאכול בין הארוחות?"  אז נתקלה בספריה של גָ'נין רות' (ראו משבצת). "עוד לפני כן שמתי לב שכשאין איום של דיאטה באופק האכילה שלי נרגעת". את הכלל הבסיסי, לאכול מה שרוצים, למדה בעצמה. "כשאמא שלי היתה רואה אותי אוכלת כמויות גדולות של אוכל דיאטטי, היא היתה אומרת: 'פרות משמינות מאכילת עשב'. כשאכלתי מה שאני באמת רוצה, זה היה מספק, ולא הייתי צריכה לאכול כמויות". שרית מצטטת פתגם באנגלית שאומר: "אי אפשר לשבוע מאכילת מלח, כשחסר לכם סוכר".

לרוב האנשים זה נשמע מוזר, שנרזה אם נאכל כל מה שנרצה.

"זה נכון שזה נשמע ככה, וזה מפחיד, כי אנחנו לא סומכים על הגוף שלנו. אנחנו מתייחסים לרעב שלנו כאל בור ללא תחתית, וזה אחד המסרים השגויים של דיאטות ההרזייה למיניהן: המסר שאנחנו לא יכולים לטפל באחד הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו; אנחנו לא יכולים  לסמוך על עצמנו לאכול מה שאנחנו באמת זקוקים לו. והפחד הוא שאם אכן נעשה כך נאכַל מפה ועד הודעה חדשה, וכמובן את כל הדברים המשמינים – כל זה פשוט לא נכון.   ברגע שיש איסור, כל תשומת הלב הולכת אל המאכלים האסורים, ואם אני לא מונעת מעצמי, אם לאוכל אין מטען רגשי עבורי, אני אוכלת מה שהגוף צריך ולא מה שהראש רוצה. אוכל לא משמין, כמו שכביש לא גורם לתאונות. מה שמשמין זו הדרך שבה אנו משתמשים באוכל, מה שאנחנו עושים איתו". שרית מספרת על חברה שאיתה היתה עורכת ארוחות שחיתות, ביום שלפני הדיאטה כביכול. "כשהייתי אומרת שבא לי איזה סלט טוב, של חסה, היא היתה אומרת: 'אוי, חבל על המקום'. אם אפשר לאכול עכשיו איזה שוקולד, חבל למלא את המקום במה שהיא באמת רוצה. כשיש איסור, נדמה לנו שמה שאנחנו באמת רוצים, אלה כל אותם דברים אסורים.  כשכל סוגי האוכל שווי ערך בעינינו, אנחנו הולכים על מה שהגוף שלנו באמת צריך, לפעמים זה ברוקולי ולפעמים שוקולד".

ומה עם אנשים שסובלים מבולמוסים?

שרית: "זה נכון במיוחד לבולמוסים, משום שבולמוס הוא תגובה לדיאטות, תגובה להגבלה של אוכל, לקיפוח, ולמניעה מעצמנו. הצד השני של דיאטה זה בדרך כלל בולמוס. ככל שהדיאטה יותר נוקשה, הבולמוס יהיה חריף יותר. יש קשר הדוק בין בולמוס ובין זה שאנחנו אוכלים מה שאסור: התחושה היא של לא להפסיד את ההזדמנות האחרונה לאכול את זה והפוקוס הוא על כמה שיותר, לא על הסיפוק מהאוכל".

גם כאן, אין חכָמה כבעלת ניסיון. שרית נזכרת ביום שבו גילתה, שדווקא העדרו של אוכל בבית, גורם לה לפנות לאוכל, עד כדי בולמוס: "ברגע שיש מניעה" היא מפרטת, "אנחנו נגיע תמיד לצד השני. גיליתי שככל שיש לי בבית יותר ממה שאני אוהבת, אז יש איזו רגיעה, ואני לא צריכה לחפש עוד ועוד". כשסיפרה לחברתה לארוחות השחיתות שביתה מלא בכל המאכלים ש"בדיאטה אסור שיהיו בבית – שזה היה חלווה וטחינה, ולחם מלא וגבינות שמנות, וכל הדברים שאני אוהבת", ושהיא מורידה במשקל, החברה לא האמינה. "לאכול מה שאני רוצה, זו היתה עוד  חוליה בעבודה הזו", משלימה שרית את סיפורה. "היום זו אחת מאבני היסוד בעבודה שלי, לאכול בדיוק מה שאני רוצה. בדרך כלל אנשים מטפלים בבולמוסים שלהם על ידי עוד ועוד הגבלות דיאטטיות, אבל כך הם רק מחזקים את תחושת הקיפוח והייאוש של העצמי שכבר מרגיש כלוא ומורעב. מה שנחוץ הוא נדיבות עצמית ושפע".

"לאכול כשאני רעבה" היה החוליה החסרה.  "כאן נפל האסימון", היא מדגישה, "אני זוכרת את היום הזה, שגיליתי את זה, ואמרתי לעצמי: 'אלמנטרי, ווטסון' – לאכול כשאני רעבה, ולהפסיק כששבעתי. היתה שם כזאת הקלה. כל שלש הנחיות האכילה הבסיסיות הן מבנה מאוד קונקרטי שעוזר לנו לרדת במשקל, ולהתייצב בו, בין 2-4 ק"ג לכאן ולכאן. מה שדיאטות אמורות לעשות. "בעצם", היא חוזרת ואומרת שוב ושוב לאורך הראיון, "מדובר בחזרה למנגנונים הטבעיים שלנו ששובשו".

כמה זמן, מניסיונך, לוקח לאנשים להתנקות מההתניות ולחזור למנגנונים הטבעיים?

"זה תהליך. זה יכול לקחת הרבה זמן. כשחושבים על זה, זה נורא הגיוני. אם אני אוכלת כשאני רעבה, ומפסיקה כשאכלתי די, אני לא אשמין. אגב, הגוף עצמו יודע לספור את הקלוריות, רק אנחנו לא תמיד שומעים בקולו, לא מפסיקים כשאנחנו שבעים. בטבע אין חיות שמנות. הן מפסיקות כשהן שבעות".

את מדברת על חופש. ומה בנוגע לאנשים שסוגי אוכל מסוימים אסורים עליהם, בהוראת רופא?

שרית: "זה דבר ראשון שאני שואלת מטופלים. המגבלה היחידה שלי היא הוראות רופא. אם מזונות מסוימים אסורים, אז לא לעשות את השיטה הזאת. היא מיועדת לאנשים שנמצאים בבריאות טובה, ולא לאנשים שההשמנה שלהם היא ענין פיסיולוגי, או לאנשים שסובלים מבעיות בריאותיות שונות".

מה בנוגע  לנשים הרות?

שרית: "זה מעניין. מה שקורה בהריון הרבה פעמים הוא שנשים מגלות שהעבודה הזאת מתרחשת מעצמה. אצל נשים שהיה להן סיפור עם אוכל, הלחץ הזה, לרדת במשקל, או איך שהן נראות, נעלם. לגיטימי להיות שמנה בהריון, אז כל הלחץ להראות רזה וההתיחסות הטעונה בקשר לאוכל נעלמים, והן עושות את העבודה הזאת בעצמן. יש הרבה נשים שמנות שיורדות במשקל בהריון, בטווח הבריא, ויש מהן שנשארות אחר כך במשקל הטבעי שלהן".

משקל טבעי?

שרית: "בעבודה שלי אני עובדת עם אבחנה של משקל טבעי. משקל אידיאלי זה מה שנשים חושבות שהן צריכות להיראות, כל הדימויים הבלתי אפשריים. יש נשים שנועדו להיות גדולות יותר, שיש להן מבנה רחב יותר, והדמויות שאנחנו רואים בירחונים זה בטח לא משהו סטנדרטי שאנחנו צריכים להתיישר לפיו. יש יופי במגוון האנושי והנשי. משקל טבעי הוא לא גבוה אף פעם. זה משקל שאנחנו מרגישים נוח איתו, המשקל שלנו כשאנחנו אוכלים כשאנחנו רעבים, ומפסיקים כשאנחנו שבעים. בגלל זה כדאי לשכוח מהמשקל האידיאלי, כי הוא לא המשקל הטבעי שלנו". ככלל, שרית אינה ממליצה על הישקלות.

זאת לא התכחשות?

שרית: "לא. אנחנו יודעים כשאנחנו מעלים ומורידים במשקל. הישקלות גורמת לתסכול ומתח. אני זוכרת את עצמי, בזמנים שהייתי נשקלת, ושמחתי על המשקל הנמוך, ואז הייתי נכנסת למתח, בניסיון להגביל את עצמי, לרדת עוד יותר. זה לא עבד. זה חלק משימור הסיפור של דיאטות ומשקל. צריך להשתמש במשקל רק אם זה תומך בנו. אם מישהי יודעת שהיא תרגיש טוב עם מה שהמשקל יַראה, אז אוקיי. הדבר הכי נכון זה מה שג'נין רות אומרת לעשות איתו: 'תכתבו לכם את המשקל האידיאלי, תדביקו על הצג, ורק אז תעלו על המשקל'".

מה בנוגע לילדים?

"אחד הטריינרים הגדולים ביותר שלי", אומרת שרית בגאווה, "הוא יונתן, בני בן ה-11". מסתבר, שבניגוד לסטריאוטיפ, ילדים לא תמיד יעדיפו ממתקים על ארוחת ערב מזינה: "אם אין לו איסור, הוא יאכל כשהוא צריך. לראות אותו מפסיק באמצע הביסקוויט הכי טעים שלו, ואומר : 'אמא, אני מלא', לימד אותי המון. תענוג לראות את המנגנונים הטבעיים בפעולה".

 

ג'נין רות'

מאז שהפסיקה לעשות דיאטות, לפני כ-25 שנה, כתבה ג'נין רות' (Geneen Roth) שבעה ספרים (ואחד בדרך), שעוסקים, בבעיות הרגשיות שמסתירה מאחוריה אכילה כפייתית ואכילת יתר, ובטיפול אוהב בהן. היא עורכת סדנאות והרצאות, בהן היא נעזרת במגוון שיטות כולל מדיטציה, ותרגול מודעות, בנוסף לכללי השיטה הבסיסיים שהודגמו בכתבה.

שלושה מספריה אף תורגמו לעברית: "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" (במקור: When Food is Love: Exploring the Relationship between Food and Intimacy) שיצא בהוצאת אור עם ב-1993; "אם כבר אוכלים מהמקרר, אז למה לא לקחת כסא: 50 דרכים להרגיש רזות זוהרות ומאושרות" (במקור: When you Eat at the Refrigerator, Pull Up (a Chair: 50 Ways to feel thin, gorgeous and Happy  שיצא בהוצאת מטר ב-1998; ו"כיצד להתגבר על אכילה כפייתית" (במקור: Why Weight? A Guide to Ending (Compulsive Eating שיצא בהוצאת שלגי ב-1993. פרטים נוספים עליה ועל ספריה ניתן למצוא באתר: www.geneenroth.com