דנה ג. פלג

Dana G. Peleg

כתיבה

תרגום

קורות חיים

ספרות

קישורים

דף הבית

רשימת דיוור

חסד מופלא

"חיים אחרים", ספטמבר 2002

מאת דנה ג. פלג

 

ראם דאס (71) הוא אחד האנשים היפים ביותר שפגשתי מימיי. לא, הוא לא נראה צעיר ממנין שנותיו. גופו כבד והוא יושב בכסא גלגלים. תווי פניו נאים אמנם, אבל לא בכך טמון יופיו. יש בו אור. הוא נוכח, וליתר דיוק, הווה. הוא נמצא שם, כל כולו, והנוכחות הזאת לא בולעת את הזולת. ההפך הוא הנכון: האור הזה, היופי, גורם לי לחוש אהבה גדולה כל כך, להתרחב, לנשום. הוא יושב במקומו, ונראה נטוע בו, כאילו מאז ומעולם ישב בו, ובה בעת, נראה כמי שיוכל, אם רק ירצה, לקום וללכת למטבח, להביא כוס מים. בספרו הוא כותב שעל אף שהסביבה דחקה בו לחזור ללכת לאחר השבץ (stroke) שתקף אותו לפני מספר שנים, היה לו נוח בכסא הגלגלים. 

הוא מדבר לאט, והשיחה איתו רצופה שתיקות, אבל לא מקוטעת.  אילולא היו אומרים לי, לא הייתי מנחשת שהדבר הוא ליקוי שנובע מאותו ארוע. זהו דיבור ממוקד מאוד, שמזמין בחמימות את המאזין להיכנס לעולמו של המספר. כך, כשאני משלימה מלה או משפט שלו, אין לי תחושה שהתפרצתי לדבריו בחוסר נימוס. ברגעים האלה אנחנו יחד, שתי נשמות במסע, וכדרכן של נשמות, לזמן אין כל משמעות. נדמה לי שסוף שסוף הבנתי מהו גורו אמיתי (בניגוד לכל הסיפורים מזרי האימים ששמעתי), האדם שבעצם הוויתו, מראה לי את האלוהי שבתוכי, עין בעין.

אבל, כמובן, שלא תמיד היו כך פני הדברים. בראשית היה ריצ'רד אלפרט, הבן הצעיר והאהוב במשפחה יהודית מתבוללת ועשירה. אבא היה עורך דין מצליח ומנכ"ל חברת הרכבות של ניו הייבן, אמא עסקה בפעילויות צדקה, והילד המבריק נשלח לבתי הספר הטובים ביותר. הוא לא רצה להיות רופא, ובחר בפסיכולוגיה. בשנת 1958, בגיל 27, כבר היה פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, ומאוחר יותר קיבל קתדרה במרכז לחקר האישיות. היתה לו קריירה מצליחה, מכונית מירוץ ואפילו מטוס קטן, הוא היה פופולרי בקרב הסטודנטים והמרצים, הוא פרסם ספרים ומאמרים, והיו לו גם מטופלים משלו. נדמה שהכול היה פרוס לפניו. אבל מתחת לפני השטח הסתתר תסכול גדול, אי נחת, וחיים כפולים, כפי שסיפר לי, כהומוסקסואל שחי בארון. על אף שעבר פסיכואנאליזה, הוא הרגיש שמשהו חסר. "והמשהו הזה", הוא כותב בספרו המפורסם Be Here Now  ("להיות כאן עכשיו"), "היה משהו שלא ידעתי מהו, אם כי ידעתי שמישהו בוודאי יודע. טבעם של החיים נסתר ממני. כל מה שלימדתי היה כמו מולקולות קטנות שלא התחברו לשום דבר".

ב-1961 הגיע למחלקה מרצה חדש, שחש אף הוא שהפסיכולוגיה לא נתנה מענה אמיתי לבעיותיהם של בני אדם. השניים התיידדו במהרה. שמו היה ד"ר טימותי לירי, וכעבור זמן קצר הוא גילה את פטריית ההזיות ואת ה-LSD. "בשש או שבע שעות של טריפ", סיפר לירי לאלפרט, "למדתי יותר משלמדתי בכל שנותיי כפסיכולוג". החוויה שאלפרט עבר שינתה לחלוטין את עולמו. "החלק הראשון", הוא מספר, "היה דומה להיי חזק של גראס, קצת יותר דרמטי, קצת יותר אינטנסיבי. כעבור מספר שעות פשטה בי שלווה שאין כמוה. השטיח התרפס לפניי והתמונות חייכו, כולם התענגו על נוכחותי. ואז ראיתי דמות שעומדת מולי, במרחק של כ2.5- מ', בגלימה וברדס, כמו פרופסור". הדמות היתה לא אחרת מאשר הוא עצמו, כפרופסור בהרווארד, והיא הלכה והתרחקה ממנו. וכך צפה דיק אלפרט בן ה30- ומשהו בכל דמויותיו, ההולכות ומתרחקות ממנו: החיה החברתית, הצ'לן, המאהב, הטייס, וכן הלאה. הדמות האחרונה שראה היתה הריצ'רד אלפרטיות שלו בכבודה ובעצמה. "מצחי כוסה זיעה", הוא כותב, "לא הייתי בטוח בכלל שאני רוצה לחיות בלי להיות ריצ'רד אלפרט". הוא חש שגופו נעלם, אף הוא, ואז שמע את השאלה: "מי נשאר לשמור על החנות?" "כשהתרכזתי בשאלה הבנתי שעל אף שכל הדברים שבאמצעותם הזדהיתי, אפילו גופי וחיי, נעלמו - אני ער לחלוטין, ומודע. לא זו בלבד, אלא שאותו אני צפה בדרמה כולה, כולל הפאניקה, בחמלה ורוגע". הפחד הפך להתעלות רוחנית.

  כשנשאל בידי הסופר והעיתונאי דייויד ג'יי בראון[2] "מתי הפך ד"ר ריצ'רד אלפרט לראם דאס"? ענה ראם דאס: "לקחתי את גלולת הפסילוסיבין (פטריית הזיה מזוקקת ד.ג.פ) הראשונה שלי ביום שישי בערב, וביום שני בבוקר לימדתי חומר שהיה כולו שקר, מבחינתי". בהמשך הושלכו לירי ואלפרט מהאוניברסיטה, ויחד עם קבוצת פעילים נסעו לחוות מילברוק שבמדינת ניו יורק, והחלו להעביר סדנאות והרצאות בנושא בכל רחבי הארץ. כך החל, למעשה, המרד של שנות השישים באמריקה. היה זה לירי, המורד הנצחי, שטבע את הסיסמה Turn On, Tune In, Drop Out, ובתרגום חופשי לעברית: "הידלקו, התכווננו, עזבו". הכוונה היתה: היעזרו בLSD על מנת להיכנס פנימה, התכווננו לעולמות תודעה אחרים, התבוננו בעיניים אחרות על המציאות שבחוץ.

וכך נולדה בעיה אחרת: הנחיתה. החזרה למציאות. "הבנתי שלא משנה כמה נשגבת תהיה החוויה שעברתי, בסוף תמיד נחתתי, וחזרתי למציאות". ב-1966, סיפר, "התבוננתי מסביבי וראיתי שהאנשים שהשתמשו בסמי הזיה, לא הגיעו לשום מקום. הייתי בקרב האנשים הטובים ביותר, אבל אפילו אם היו להם דוגמאות מהמזרח, הם לא ידעו מה לעשות איתם. זה לא התאים. לא ידענו מספיק. היו לנו מפות ולא ידענו איך לקרוא אותן".

 

ושנים אחר כך, איך היו הטריפים שלך כאדם מודע?

 

ראם דאס: "זוהי חוכמת ההיפוך. את נמצאת בתוך הדברים, רואה אותם מבפנים, רואה את עצמך מבפנים. הכול מאוד חי. מבני התודעה שלמדתי במזרח עזרו לי לזכור את החוויה. כך, למשל, יכולתי לזהות את  האנרגיה של הצ'קרה החמישית. יכולתי לתאר את הדברים". במלים אחרות, הוא למד לקרוא את המפה. אבל, הוא מזהיר, "זהו כלי מסוכן. ראיתי יותר מדי אנשים שהחומר הזה שרף אותם. אני ממליץ לעבוד איתו בתנאים מסוימים, בלי ילדים בסביבה, למשל". בימים אלה הוא מרצה בעיקר על מריחואנה.  מריחואנה היא בעיניו תרופה מופלאה, צמח מרפא, בנוסף להיותה כלי להרחבת התודעה. "היא הרבה פחות חזקה מ-LSD, פחות ממוקדת. היא צעדי תינוק".

 

אז אתה ממליץ לקחת קורס מתחילים במריחואנה, ורק אחר כך את הקורס למתקדמים ב-LSD?

 

ראם דאס: "בהחלט".

 

וכך הגיע אלפרט להודו ופגש את נים קרולי באבא, להלן מהרגי (לא זה של הביטלס). לילה קודם לכן, כשיצא החוצה והתבונן בכוכבים, חש את נוכחותה של אמו בעוצמה רבה. "חשבתי עליה. לא על הדרך בה מתה, או משהו כזה. וחשתי אהבה גדולה, ואז חזרתי לישון".

למחרת, כשהגיע, יחד עם חברו למסע, בהגוואן דאס, אל הגורו, התרחשה הסצינה הבאה: בהגוואן דאס יצא מג'יפ הלנדרובר ששאלו מחבר, רץ אל הגורו, השתטח לפניו, פניו אל הקרקע וידיו מתוחות ונוגעות בכפות רגליו של מהרג'י, שישב בשיכול רגליים. "הוא בכה, והאיש ליטף את ראשו, ולא הבנתי מה קורה. עמדתי בצד וחשבתי: 'אני לא מתכוון לנשק את רגליו. אני לא חייב לעשות את זה". בשלב הבא פנה אליו האיש ואמר:  "תתן לי את הג'יפ שלך?" בהגוואן דאס התערב ואמר: "מהרג'י, אם תרצה, הוא שלך". ראם דאס: "ואני אמרתי, 'לא, רק רגע, אנחנו לא יכולים לתת את המכונית של דייויד סתם ככה' וכולם התחילו לצחוק, חוץ ממני. ואז שאל מהרג'י את אלפרט כמה כסף עשה באמריקה, והאם יקנה לו רכב כזה. אלפרט, שבא ממשפחה של מגייסי תרומות למגבית היהודית וכיוצא באלה, נבהל: "הוא לא יודע איך קוראים לי והוא כבר מבקש שאני אקנה לו רכב בשווי 7,000 דולר? 'אולי' גמגמתי".

ואז ציווה מהרג'י שיוגש להם אוכל, ואכן ארוחת מלכים הוגשה להם, ולאחריה קרא לו מהרגי אליו ,התבונן בו, ואמר:

"ובכן, היית תחת כיפת השמיים בלילה שעבר"

-"אהה".

-         "חשבת על אמא שלך".

-          "כן" ("'וואוו', חשבתי", הוא מתאר את החוויה בספרו, "הוא ממש טוב. לא סיפרתי את זה לאף אחד).

-         "היא מתה בשנה שעברה".

-          "אהה".

-          "הבטן שלה גדלה ואז היא מתה".

-          "כן".

הגורו נשען קדימה ואמר: "טחול. היא מתה בגלל הטחול".

ואז פרץ אלפרט בבכי שנמשך שעות. הוא הובא לאשראם ולאחר מכן שינה את שמו לראם דאס, משרת האל, והחל ללמוד אצל מהרג'י, ובמקומות אחרים. "שאלתי את הגורו שלי איך אהיה מואר, והוא אמר לי: 'היה מודע ושרת את הסובלים'. כשחזר לארה"ב, ב-1970, היה אדם שונה לחלוטין: זקנו צימח, הוא לבש גלימה, התהלך יחף וענד מחרוזות. הוא החל ללמד, והפעם רוחניות מזרחית, בקבוצות ובסדנאות. הוא כתב ופרסם, יחד עם קרן לאמה  שהקים, את הספר שפרסם אותו, Be Here Now. בין השאר, הקים את קרן האנומן (Hanuman), שפרויקט ה"כלא/אשראם" שלה סיפק לאסירים אפשרות לעבודה וצמיחה רוחנית, והיה בין מייסדי קרן סבע , Seva (www.seva.org), שמממנת ניתוחי עיניים בהודו ונפאל, תומכת בשיקום החקלאות בגואטמלה, מספקת שירותי בריאות לאמריקאים-ילידים ("אינדיאנים") ומטפלת בנושא ההומלסים בעולם. מרבית הכנסותיו מוקדשות לקרן זו. עוד פרויקט שהיה מעורב בו היה "פרויקט העומדים למות" (Dying Project), שבו נעזר בידע שלו על התודעה על מנת לתמוך באנשים העומדים על סף המוות, ולעזור להם להתמודד עם הפחד הגדול מכולם, פחד המוות.

נוסף על כך הוא מרצה, גם כיום (את רשימת הקלטות ואת לוח הזמנים העומס שלו תוכלו לראות ב: www.ramdasstapes.org), ומעביר סדנאות וסמינרים בנושאי קהילה, חברה, עסקים ורוחניות, ועניינים שונים שבהם משמשת רוחניות כלי לצמיחה חברתית, ולא רק אישית. באתר הבלתי רשמי שלו (www.ramdass.org)  מופיע ציטוט משלו תחת הכותרת 'פעולה מודעת' (Conscious Action): "אינכם יכולים להשלים את העבודה הפנימית, אם לא השלמתם את העבודה החיצונית. באותה מידה, אין טעם להגיד: 'לעזאזל עם העבודה הפנימית! אני אלך לעבוד עם העולם, משום שהמצב כל כך דחוף וכואב". גם זו אינה מודעות".

וזו היתה השאלה שרציתי לשאול את ראם דאס: מה מורה רוחני כמוהו, שראה את כל הצער והסבל שבעולם, שכתב על הזדקנות וגסיסה ומוות, שעבד עם ולמען אנשים מכל הסוגים, ואפילו כאדם שחי כאן  כבר למעלה מ-70 שנה, וראה תהפוכות ומשטרים שונים יכול להגיד לנו, כיום, בארץ? "המלחמה שובה", הוא אומר, "כדי שלא להישבות, צריך להיכנס פנימה, לעומק, ולמצוא בתוכנו חמלה ואהבה וחוכמה. בהם ניתן להיעזר כדי להתמודד עם המצב".

אני מספרת לו על הפחד לצאת החוצה, תרתי משמע, על האנרגיות הקשות שאני חשה, על האלימות מסביב. אני מתארת את חוסר האונים אל מול משטר שממחזר את האלימות הזאת, שסוגר והורס ומחריב. הוא מרגיש את הכאב שלי. "Oh boy" ("אוי ואבוי") הן המלים הראשונות שלו. "אנו חשים אותו הדבר באשר לממשלה שלנו", הוא אומר, "לאזרחים אין כוח. זה כמו בגרמניה בשנות השלושים. את רוצה לתת לאנשים כלי להתמודד עם הפחד שלהם?"

הוא שותק שתיקה ארוכה וממשיך: "רוב האנשים חרדים מהסבל ומהמוות שמצפים להם בעתיד. העתיד הוא מחשבות. את מפחדת מהמחשבות שלך. הדרך כאן היא להיות בהווה, בתוך ההווה. משום שהפחד הוא מהעתיד. להיות בהווה שכולל גם את הפחד. אי אפשר לדחות את הפחד. חייבים לחיות אותו במלוא עוצמתו. אחרת, את פוחדת מהפחד".

אני מרגישה שהפחד מנהל כאן את הפוליטיקה, במעגל אכזרי של קרבן ומקרבן.

"מה שאת יכולה לעשות הוא לחפש תנועה שפועלת מהלב, ולהשקיע בה את האנרגיות שלך. ודאי שהם לא עושים מעשים נטולי חמלה, בניסיון להפיל את הממשלה. זו לא חייבת להיות תנועה פוליטית, היא צריכה לבוא מהלבבות של האנשים".

 

ב"להיות אהבה" אתה כותב שאחד התרגילים שלך הוא לשים את תמונת הפוליטיקאי שאתה לא אוהב על המזבחון שלך, יחד עם תמונות הגורו והבודהא.

 

ראם דאס:"ואז אני מרגיש את הקור בקול שלי כשאני אומר 'שלום, ג'ורג', ואני מבין שיש לי עוד עבודה לעשות".

 

כשקראתי את  זה חשבתי, 'מה, אני אשים תמונה של אריק שרון על המזבחון שלי?! '

 

ראם דאס: "הדרך היחידה להגיע לשרון היא דרך הלב שלו".

 

אני מרגישה  גם שאין טעם להפגין יותר, לפחות עבורי.

 

ראם דאס: "נכון. הוזמנתי להרצות בטקס לכבוד ה-11 בספטמבר, בשם השלום, נגד הממשלה. המלה 'שלום' הפכה למלת מלחמה. לא נעניתי להם".

לפני חמש וחצי שנים, לקה ראם דאס בשבץ (או ארוע מוחי), ששיתק את כל חלק גופו הימני. הארוע היה, למעשה, חלק בלתי נפרד מתהליך כתיבת הספר Still Here . הוא עבד על הספר במשך שנה וחצי, "אך סופו של הספר חמק ממני", הוא כותב בהקדמה לספר עצמו: "שכבתי שם בחושך, ותהיתי מדוע מה שכתבתי נראה לי לא גמור, לא שלם. ניסיתי לדמיין את חיי כאדם זקן מאוד, לא אדם פעיל בן 65 שנוסע ממקום למקום ללא הרף, שבוי בתפקידו כמורה, אלא כאדם בן 90, נניח, שראייתו ואבריו חלשים. דימיתי בעיני רוחי כיצד אדם זקן ינוע, ידבר וישמע, ולמה ישתוקק בעולם". תוך כך חש שרגלו הימנית נרדמת. הטלפון צלצל, וכשקם לענות, כשלה רגלו והוא נפל לרצפה. "בעיני רוחי, זה היה חלק מפנטזיית האיש הזקן. לא תיארתי לעצמי שרגלי כשלה בגלל שבץ". הוא הרים את הטלפון, והחבר מהצד השני, שהבין שמשהו התרחש, התקשר לעוזרותיו והוא הובהל לבית החולים, עדיין לא לגמרי מבין מה מתרחש סביבו, לא לגמרי בגופו.

יש מין אמונה כזאת, שאם אני עושה עבודה רוחנית, שום דבר רע לא יקרה לי.

ראם דאס: "כן, אני גם האמנתי בזה, אבל אז השתבצתי[4]. זו בהחלט תחושת נכות, תחושה שלא בורכתי, לא זכיתי לחסד. התעוררתי בבית החולים, וכל מה שיכולתי לעשות היה לספור את הצינורות על התקרה. לא יכולתי לחשוב אף לא מחשבה רוחנית אחת. זה מאוד אכזב אותי".

"השבץ אירע לי מסיבות רבות ושונות", הוא אומר, "וביניהן סיבות קארמיות ורוחניות. אבל ברמה הפיסית, אחת הסיבות היתה העובדה שהתעלמתי מגופי. רוב חיי עסקתי בשחרור תודעתי מגופי. כך קראתי לזה, אבל כיום אני רואה  שבעצם התעלמתי מגופי, ודחיתי אותו. שכחתי לקחת את תרופת לחץ הדם שלי, וכך התעלמתי מצרכיו, אמרתי לו 'לא'. ואז הגיע השבץ".

ראם דאס מבדיל בין ריפוי (healing) להחלמה (curing). "החלמה", הוא אומר, "מביאה אותך למקום בו היית קודם לכן; ריפוי מביא אותך קרוב לאלוהים, מזניק אותך קדימה". "השבץ הביא לריפויי באלפי דרכים, אבל לא הביא להחלמתי" הוא עונה לשאלה המתבקשת.

בספרו, בפרק שקרא לו "יוגת שבץ" (Stroke Yoga), מתאר ראם דאס את חייו לאחר השבץ, ואת התהליך שגרם לו להכיר בחסד הנורא שעבר. "חסד נורא", Fierce Grace הוא גם שמו של סרט תיעודי על חייו, בבימוי ובהפקתו של מיקי למל, שאני מקווה שנוכל לראות בארץ.

אחת מתוצאות השבץ היא אפזיה, ליקוי בדיבור שיוצר פער בין החשיבה הבהירה, לבין הידע הורבאלי. במלים אחרות: קושי להתנסח. עבור ראם דאס, "סוחר מלים שכמוני", כהגדרתו, היה זה אובדן קשה. אבל כיום הוא בורר את המלים בקפדנות, ואינו נזקק לרבות מהן. הוא שקט יותר, ונעזר במדיטציית ויפאסאנה כדי להיות מודע לכאביו. ברמה הרוחנית, הוא רואה את השבץ כשיעור רוחני שקיבל מהגורו שלו, מהרג'י, כברק שהעיר אותו והביא אותו למקום חדש בתודעתו. כך הוא אפשר ליותר כאב לעלות, וכדברי ראם דאס, "העלה את הסף לליגה אחרת". הכאב דחף אותו לרמת הנשמה, והביא אהבה גדולה יותר לעולמו, ואנושיות גדולה יותר: "ראיתי את כל הלבבות נפתחים מסביבי. ניסיתי לעשות זאת כל חיי, בהרצאות ובקלטות  וכל זה, והנה הדבר קם ונהיה מעצמו".

זהו ראם דאס. האיש שהיה בשנות השישים אחד מחלוצי ה-LSD, שהביא בשנות השבעים את תורות המזרח למערב, שבשנות השמונים השתמש בידע הרוחני כדי לעזור לנזקקים באינסוף דרכים, שלימד בשנות התשעים את דור הבייבי בום (אמריקאים שנולדו בעשור שלאחר מלחמת העולם השניה, דור בעל השפעה חזקה בהיותו הגדול ביותר בתולדות ארה"ב) להזדקן. והאיש הזה מגיע אלינו בשנות ה2000-, ואומר לנו, בביטחון גמור, שהאמונה והאהבה חזקים יותר מכל שינוי, חזקים מהזקנה, וקרוב לוודאי גם מהמוות.

 

 

 

 


 

[2] הראיון התפרסם בספר Voices from the Edge: Interviews by David Jay Brown and Rebecca McClen  Novick, Crossing Press, 1995

[[4]  ראם דאס השתמש במלים I stroked, כפועל פעיל, ולא סביל, כמקובל במקרים כאלה ("הכה בי השבץ").

Writing

Translation

CV

Books

Links

Home

Mailing List

 

Dana G. Peleg    All rights reserved copyright 2008

Hit Counter