"בעיני
המתבוננת", פנדורה, אוקטובר 2003
מעבר ל(מ)גדר
ארבעה סרטים ושלושה ספרים
עוזרים לדנה ג. פלג לבחון את האמת שלה בנוגע לטרנסקסוּאליות. אולי בעולם אידיאלי
לא יהיה עוד צורך לשנות את המין הביולוגי ולחצות גדרות מגדריות. בינתיים, בעולמנו
הנוכחי, נראה שרק שיריו של אילן שיינפלד יכולים לשמש מדריך לתייר .
תמיד האמנתי בזכותו של
אדם לחיות את חייו, או חייה, כרצונה או כרצונו. באמונה הכוללנית הזאת, בתמונת
הנאורות היפה, נפערו גם סדקים וחריצים פחות יפים. המדור הפעם אפשר לי לבחון אותם
מקרוב, ואולי לתקן משהו, פה ושם.
סדק מספר אחד: אחרי נתק
של שנה נודע לי שהלסבית השנייה שאהבתי בחיי נמצאת בתהליך הפיכה לגבר. גיליתי שאני
חווה תחושת נטישה, שאני רואה בו מישהו שחצה את הקווים. י' יקירי, יש לציין, היה
לסבית פמיניסטית עדינת נפש שהפך לטרנסקסואל פמיניסט ועדין נפש, אבל מדי פעם אני
נתקלת באותם טרנסים שהופכים למאצ'ואים שוביניסטים, שמדברים על נשים בתור נקבות,
ונהנים מהמעמד החדש שלהם. לא יכולתי להימנע מהתחושה הזאת כשצפיתי בסרט "נערי
שינג'וקו". הסרט מתאר את חייהם של ארבעה 'אונאבה', מונח יפני שמתייחס לנשים שחיות
כגברים ומתלבשות כמוהם. הארבעה מארחים נשים במועדון ברובע שינג'וקו בטוקיו. הם לא
מרגישים צורך לשנות את המין הביולוגי, ובעצם, לי הן נראו יותר בוצ'יות, סטון
בוצ'יות. לסלי פיינברג, מחברת Stone Butch Blues מספרת
בסרט אחר בשם "רגעים חטופים", שעסק בתרבות לסבית, שבחברה ההטרוסקסיסטית שבה גדלה
לימדו אותה שרק גבר יכול להיות אישה, ולפיכך, אם היא אוהבת נשים, היא גבר. כמו
גיבורת ספרה, היא החלה לקחת הורמונים גבריים ולחיות כגבר, מה שבאופן פרדוקסאלי
הקל על חייה מבחינה זו.
אם ככה, אז מה המשמעות של
שינוי המין, שאלתי את עצמי. השאלה הזו הובילה אותי לסדק מספר שניים: טרנסקסואליות
הן לא באמת נשים. זה נחמד שאתן רוצות להצטרף למועדון שלנו, ומי שמצטרפת יכולה
ללבוש בגדים יפים ולשחק עם השיער, אבל בשביל הכבוד הזה צריך לעבוד: קודם כל תקבלו
מחזור כל חודש, תסבלו מכאבים, ורצוי גם מצירי לידה, תעברו כמה השפלות בתור נשים,
כולל שכר נמוך וניצול מיני, ואז נדבר. ותסלחו לי, אבל את התלבושות הצעקניות
וההתנהגות הוולגרית תשמרו להופעות דראג. אנחנו עובדות קשה מאוד כדי שיתייחסו
אלינו ברצינות, ואתן רומסות את כל זה.
והנה, בסרט "גברים גברות"
מופיעים גברים שפשוט נהנים ללבוש בגדי נשים. סטנלי, מכונאי לחוץ ואב לארבעה, נרגע
כשהוא לובש חצאית והופך לסטפני. כשהילדים משחקים מונופול ומבקשים מסטפני, שנכנסת
לסלון בחצאית וזיפים, להביא עוגיות, היא ממהרת להיענות להם. האם סטפני לא יכולה
לתקן את המכונית? האם סטנלי לא יכול להיות פשוט גבר נעים הליכות? לשאלה הזאת אין
תשובה בסרט. כנראה שבשלב הנוכחי האונאבה מ"נערי שינג'וקו" והטרנסווסטיטים ב"גברים
גברות" זקוקים לזה, גם אם הם מותירים לעצמם חלקים מהמגדר המקורי שלהם. אולי בעולם
האידיאלי שעוד לא הגענו אליו לא יהיה צורך בזה. אבל בחברה שלנו, שבה עדיין
ההבדלים בין המינים מודגשים, יש לאנשים מסוימים צורך לחצות את הקווים, להיות
פורעי חוק מגדרי, כל אחת וכל אחד בדרך משלו.
ולמה בעצם אני דורשת מהן
את סאת הסבל הזאת? ג'ורג'ינה באייר, גיבורת הסרט "ג'ורג'י גירל", היא טרנסית
שעבדה כחשפנית וכזונה, סבלה מהטרדות, מכות ואף אונס. אחר כך היא הייתה שחקנית,
ובהמשך נבחרה לשמש כחברת מועצה בעיר הקטנה והכפרית שבה התגוררה. בהמשך הפכה
ג'ורג'ינה לראש העירייה, וכיום היא חברת הפרלמנט הטרנסקסואלית הראשונה בעולם.
התמונה שאני רוצה לזכור מ"ג'ורג'י גירל" היא של אותה תושבת העיר, שאומרת כי לדעתה
ג'ורג'ינה הצליחה כל כך משום שהייתה כל כך אמיתית, "אילו הייתה מנסה להסתיר, כפי
שקרה לכמה חברי פרלמנט אחרים, אולי היו מתנכלים לה". ואמנם, אני מרגישה שהסבל
שהיא עברה מחבר בינינו באיזשהו מקום. אני מרגישה ששם, בניו זילנד הרחוקה,
ג'ורג'ינה באייר מייצגת גם אותי. גם הנשיות שלה מכבדת אותי כאישה: היא בונה אותה
תוך הקשבה לעצמה, ויש בה עוצמה בטוחה בעצמה, נטולת אגרסיביות. ג'ורג'ינה הצליחה
במה שכל כך הרבה פוליטיקאיות נכשלו: להגיע למוקדי הכוח בדרכה שלה, בלי לקבל עליה
את התנאים הפטריארכליים שמכתיבה הפוליטיקה הגברית. בלי להפוך לגבר.
סדק מספר שלוש הוא לא ממש
סדק, כי אם תשוקה מציצנית: מיהם ומיהן בני ובנות הזוג של הטרנסקסואלים. את המענה
לכך מצאתי בשתי תמונות, האחת מתוך הספר "רדיו טרנסג'נדר" מאת כריס בוג'אליאן, ספר
שכמעט כמו סרט תיעודי (או תוכנית רדיו, אם לדייק), מתאר את תהליך שינוי המין של
דיינה, מרצה לקולנוע בקולג' קטן בניו אינגלנד, ואת התהליך שעוברים הקרובים לה:
אליסון, מורה בבית הספר היסודי שהתאהבה בדיינה לפני שידעה שהוא עומד לעבור ניתוח;
בעלה לשעבר של אליסון, ובתה. דיינה עוברת לגור עם אליסון לאחר הניתוח, ואליסון
נקלעת בעל כורחה למאבק על הזכות להמשיך ללמד. השתיים שוכבות במיטה בתנוחת כפיות.
'"לילה טוב, אהובה,' אמרתי. 'לילה טוב, דיינה.' היא אף פעם לא קראה לי דיינה
במיטה, ומעולם לא קראתי לה אליסון" (עמוד 314). דיינה חשה את הפרידה הממשמשת
ובאה, על אף שברור לה שאליסון לא תעזוב אותה בעיצומו של המאבק - כדי שהדבר לא
יתפרש ככניעה ללחץ. אליסון התאהבה בגבר, וגם אם היה זה גבר נשי, היא אינה נמשכת
יותר לאישה שלצידה. אבל לספר הנהדר הזה יש סוף מפתיע ומאתגר, שמצליח להפוך כמה
קערות על פיהן.
התמונה השנייה שלי לקוחה
מתוך הספר "חצוצרה" של ג'קי קיי. מילי, אלמנתו של ג'וס, חצוצרן ג'אז, נזכרת
באירוע שהתרחש שלושה חודשים לאחר שהחלו לצאת. ג'וס התחיל להתפשט, שכבה אחר שכבה,
עד שהגיע לתחבושות שעל חזהו. כשהשד שמתחתיהן נחשף עולמה של מילי לא הזדעזע עליה.
ג'וס חי בארון, לא לקח הורמונים וכף רגלו לא דרכה בבתי חולים. אהבתה של מילי
לג'וס מתגלית לקוראים לאחר מותו כאהבה שלמה, גם אם הגבר שלצידה דימם מדי חודש. מי
שמזדעזע מכל הסיפור הוא בנם, שמעולם לא ידע את האמת, ולאורך הסיפור חווה תהליך
קשה עד שמגיע לידי השלמה. כי בסופו של דבר ג'וס היה אב ובעל, והייתה שם אהבה
גדולה. וזו תמצית העניין, מבקשת קיי לומר.
כשרואים את כל הזוגות
הללו – נעמי מ"גברים גברות" שהכירה את ג'ון כגבר ובדייט השלישי הוא ביקש ללבוש את
כותנת הלילה שלה, וכיום מגדירה את הקשר ביניהן כקשר לסבי; אשתה של סטפני הרואה
אותה כחברה טובה, כשחיי הנישואין שלהן, כולל חיי המין, השתפרו מאז שסטפני יצאה
מהארון; ובת זוגו של קאזיקו, אונאבה מ"נערי שינג'וקו", היא קומי, טרנסקסואלית
ודראגיסטית – הופכות כל ההגדרות לחסרות משמעות ונראה כי גם בשאלות אין טעם. ואולי
מי שמצליח לנסח את הדברים כהווייתם הוא אילן שיינפלד, בספר השירה החדש והסקסי שלו
"המדריך לתייר": "אני חיה בדיוק באמצע/ איפה שאני רוצה להיות/ בין הגוף הנהדר
שלי/ לבין הנפש,/ בין מה שמבקשים האחרים לראות בי,/ לבין מה שאני..."
יס פלוס הוא הערוץ המצטיין לחודשים
ספטמבר אוקטובר 2003:
"גברים גברות", 23.9
"נערי שינג'וקו", 25.9
"ג'ורג'י גירל", 22.10
שווה לצפות גם ב:
8.10 "רגעים חטופים", סרט טוב על התרבות וההיסטוריה שלנו שסובל
מתרגום גרוע. Gays זה לא "עליזים", ולגרטרוד קראו סטיין
ולא שטיין.
21.10 "עזרת נשים".(Treyf, "טריפה") –
נקודת מבט ייחודית של זוג לסביות יהודיות אמריקניות על זהותן.
28.10 "ילדות גאה", על הילדים המקסימים שלנו.
כריס בוג'אליאן, "רדיו טרנסג'נדר". תרגום: דודי רוזן, כנרת 2001
ג'קי קיי, "חצוצרה". תרגום: אלינוער ברגר, עם עובד 2002
אילן שיינפלד, "המדריך לתייר: שירים". שופרא 2003