"בעיני
המתבוננת", פנדורה,
דצמבר 2004
לידה
הבטן שלי אולי מעולם לא נראתה פחות
טוב, בהתייחס לדימוי הבטן הרזה והשרירית שהטביעה בנו החברה המערבית, אבל מעולם גם
לא רחשתי לה את רגשי הכבוד וההערכה שאני רוחשת לה כעת: היא נושאת את סימני החיים
שלי ושל הבן שלי
אני עומדת עירומה
מול המראה ומסתכלת בעצמי. זו הפעם הראשונה מאז הניתוח שאני עושה את זה, שאני
מעיזה להתבונן בה, בבטן שלי, במבט ישיר. ובניגוד לכל הפעמים שבהן התבוננתי בה
מלמעלה, במקלחת ובשירותים, הפעם אני לא בוכה. הגוף שלי אגסי יותר, רך יותר משהיה.
סימני המתיחה של ההיריון עדיין משתרגים עליה ובולטים. השתפלות קטנה מסתירה את
המקום בו נתפר החתך החיצוני, שהחלים מצוין לדברי הרופאה. זה המקום שהיה מתוח
והדוק מעל שרירים ורחם ותינוק בזמן ההיריון, ועכשיו אוצר בתוכו את הכאב. אבל הפעם
אני לא בוכה.
רק לפני חודשיים
היתה הבטן שלי צחה וברה, מתום של ממש. רק לפני תשעה חודשים, חצי שנה, עדיין
התביישתי בה, ניסיתי להסתיר אותה. כן, במשך שנים ניסיתי ללמד את עצמי לאהוב את
הגוף שלי, את סוג הגוף שלי. מסתבר שגם אם אני אוהבת (גם) נשים גדולות, עדיין
האישה שהיה לי הכי קשה לאהוב, הייתה אני עצמי. וככלות הכול, אני חלק מהחברה
המערבית, ובמוח שלי חקוק מאז ומעולם דימוי הבטן הרזה והשרירית, שמעולם, אני
חושבת, לא היתה לי. הבטן שלי אולי מעולם לא נראתה פחות טוב, בהתייחס לדימוי הזה,
אבל מעולם גם לא רחשתי לה את רגשי הכבוד וההערכה שאני רוחשת לה כעת. הסימנים
האלה, סימני הכאב, הם אותות כבוד, סימן וזכר למאבק הלידה שלי, שהיא זו שעמדה
בגבורה במרכזו, לכל אורך הדרך. והסימנים האלה הם סימני החיים, שלי ושל הבן שלי.
זה התחיל בערב,
שלושה ימים אחרי התאריך המיועד. גשם התחיל לרדת, הגשם הראשון שלי כאן השנה.
ואלרי, חברה טובה שהזמנו להשתתף בלידה, הגיעה ואמרה שזה סימן טוב לבאות. בהתחלה
לא הייתי בטוחה שאלה צירים, חשבתי שאולי אכלתי משהו לא טוב. כשהם התחילו להופיע
בקביעות, התקשרנו למיילדת המחליפה. מיילדת הבית האהובה שלי, קרן, שליוותה אותי
לכל אורך ההיריון, הייתה בכנס. ידענו את זה מלכתחילה, אבל גם ידענו שהלידה עשויה
להתרחש בכל מועד בטווח של שבועיים מהתאריך הנקוב, ושריינו לנו מיילדת מחליפה.
סילביה הגיעה, בדקה אותי, וקבעה שעדיין מדובר בשלבים מוקדמים. היא אמרה שתחזור
בבוקר, ושנתקשר עם כל שאלה שתצוץ.
כל אותו לילה
הסתובבתי בבית נאנקת ונאנחת מכאבים שהלכו והתגברו, מסרבת לקבל עזרה ולהעיר את
מימי זוגתי, או את ואלרי שישנה אצלנו. הגוף שלי ברא לעצמו מין ריקוד צירים קטן,
בניסיון להתגבר על הכאב. דמיינתי שהכאב הוא גל, כמו שלימדה אותי ניטה, חברה
ומטפלת בהיפנוזה ושיטות נוספות, שאיתה הספקתי לעבוד לפני כן. עליתי וירדתי עם
הגל, בדמיון, הידיים שלי נמתחות ונעות לצדדים עם התנועה שלו. אלה היו 12 השעות
הראשונות.
בבוקר הגיעה ניטה,
שמצאה זמן להיענות לקריאתנו על אף שאבא שלה, שהיה כבר חודשים במצב קשה, גסס ממש
באותן דקות. "אני מרגישה כאילו הבטן שלי נקרעת ממני," אמרתי לה, והיא שאלה
בתשובה: "איך היית מנסחת את זה בצורה חיובית?" חשבתי רגע, ועניתי: "כמו פתיחה".
אחרי שלימדה אותי טכניקת נשימה מסוימת, עזבה. במרוצת 12 השעות הבאות ליוו אותי,
בין השאר, קאת'י, אקופונקטוריסטית וחברה, ששרה לי וטיפלה בי במוקסה (מין תמצית
צמחים מעשנת); חברתנו ואלרי, עתירת ניסיון בטיפול באנשים כואבים, לרוב מהקצה האחר
של החיים; ולקראת סוף הלילה, רייבן, מיילדת ותיקה ומכשפה, שלימדה אותי טכניקת
נשימה נוספת. התמסרתי לטיפול שלהן כמו תינוקת, כמו ילדה קטנה. הן התעוררו איתי עם
כל ציר, החזיקו לי את הידיים, נשמו ביחד איתי, ובעיניים שלהן מצאתי נחמה, משהו
להיאחז בו.
כשהמיילדת שלי
הצליחה להגיע אלינו סוף סוף, הפתיחה הייתה מועטה, התינוק עדיין גבוה באגן (כדי
שהלידה תתרחש הוא צריך לרדת עד לגובה מסוים), והכאב העפיל לשיאים חדשים. "לפתוח"
נשמתי וחזרתי ונשמתי את ה"פפפ". כולן הסכימו שאני חייבת לישון, והשקו אותי משקה
מיוחד, שאכן הרדים אותי בין ציר לציר, למשך שתיים, שלוש, חמש דקות. נדמה לי שבשלב
הזה – כשהבוקר עלה על ה-18 באוקטובר – כבר ידעתי שאצטרך לוותר על חלום הלידה
הטבעית שלי. כל אזור האגן, הבטן התחתונה, הגב התחתון שלי, צרח מכאבים, ללא הפוגה
כמעט. ניסינו עוד כמה טקטיקות, וכשהבנתי שאני סובלת, פשוט סובלת, ולא משנה כמה
אני מנסה לרכוב על גל הכאב, להיפתח אליו – כי הכאב הוא כאב הוא כאב – ביקשתי
מהמיילדת שלי ליצור קשר עם בית החולים שנראה לה מתאים. חמש דקות הנסיעה לבית
החולים הסבו לי יסורי תופת.
עם האפידורל הגיעה
המנוחה – איזו מנוחה מופלאה, כאילו נמוגתי לתוך חול, ביום חם, על שפת הים – אבל
לא הנחלה. התינוק סירב לרדת, והפתיחה היתה עדיין קטנה מדי. כמעט 12 שעות נוספות
עברו עד שהוצע לי הניתוח הקיסרי, ואז כבר לא היה לי אכפת. השפעת האפידורל החלה
להתפוגג, וגם אם קיוויתי ללידה נרתיקית רגילה, כבר לא היה לי כוח. בועז המשיך
להיאבק עד הרגע בו הזריק הרופא המרדים את החומר לעמוד השדרה שלי. בניתוח התברר
שלא הייתה ברירה: חבל הטבור שלו היה קצר מדי. הוא לא יכול היה להיוולדת אחרת. מאה
שנה לפני כן, היינו שנינו מתים.
בועז בכה כשהוציאו
אותו, וגם אני. לא האמנתי שזה באמת קורה, שהוא כאן, שהכול בסדר. עוד יום וחצי לקח
לי לרדת מהמיטה ולראות את הבטן שלי, ולבכות. נזכרתי איך אמרתי למיילדת שלי, באחת
הפגישות שלנו במהלך השליש האחרון, שאני לא רוצה להיות שמנה יותר ממה שהייתי לפני
ההיריון. אבל עכשיו, בפעם הראשונה מאז הניתוח, הסתכלתי על הבטן שלי ולא היה לי
אכפת אם שמנתי או התכערתי בעיני מישהו אחר, ומה המידה שלי עכשיו. הייתי גאה בה,
גאה בעצמי. בועז הוא המתנה הגדולה של הלידה הזאת, אבל חוץ ממנו, נדמה לי שהאימהות
העניקה לי מתנה נוספת: אהבה אמיתית לעצמי, לגוף שלי.