"בעיני המתבוננת", "פנדורה", דצמבר 2003
אין פמיניזם
בלי אהבה
יש לי כמה דברי ביקורת על
"הנה אני מתחילה",
החדש של יהודית קציר. תאורי הסקס שלו מציצניים משהו לפעמים. הוא נוטה להציג
לסביות כמין חוויה חולפת של גיל הנעורים, ואילו החיים האמיתיים שמוצגים בו
כוללים נישואין לגבר והולדת ילדים. "הפעם הראשונה" שמתוארת בספר היא עם גבר,
כאילו כל אותן פעמים שבהן עשתה אהבה עם אשה לא נחשבות. המספרת אכן בחרה לאהוב
גברים, אבל בניגוד לדבריה, מורתה לשעבר לא בחרה לאהוב נשים. היא בחרה להישאר
בארון. אין בספר הזה אף דמות לסבית מאושרת, שחיה חיים מלאים, בזוגיות או בנפרד,
עם או בלי ילדים. הספר נפתח במותה של הדמות היחידה שהמשיכה לאהוב נשים, איכשהו.
במידה מסוימת, קציר היא לא פחות שמרנית כאן מאמה של המספרת, שמרוצה שסוף סוף יש
לה בחור.
כל זה נכון, אבל – וזה אבל גדול מאוד – כל זה
גם מתגמד לעומת סיפור האהבה המופלא, הסוער, היפהפה שבוער בין דפי הספר, ממש כמו
הפרח על כריכתו. יש בו עושר וחושניות ויופי, מהסוג שרק קציר יודעת ליצור,
במשפטים הארוכים האלה, בתאורי יערות הכרמל, חיפה בשנות השבעים, הדירות, האוכל,
הים, האנשים. לא הייתי מאוהבת מעולם במורה, הנערה הראשונה שהתאהבתי בה היתה בת
גילי, ולא גדלתי בכרמל, ואני צעירה מהגיבורה באי אילו שנים, אבל בקריאת הספר
חשתי כפי שחשתי אי אז, בגיל 16, כשקראתי את "המאהב" של א.ב. יהושע, תחושת של
הזדהות מוחלטת עם הגיבורה, כאילו הייתי שם לגמרי. כאילו אני עצמי נסעתי
ברוסיננטה, הנחתי ראשי על רגליה, מעל מצע של מחטי אורנים. כמעט יכולתי להריח את
ריחות עצי האורן, את ריח חדר השינה של השכנים הזקנים, את ריחות המיצים והדם של
שתיהן כשהן עושות אהבה במחזור. יש שם אהבה גדולה, בין שתי נשים, שפערי הגילאים
ביניהן הן טכניים בלבד, וכך מתואר הדבר. זה באמת רומן מופלא, ומומלץ עד מאוד,
על אף הכול.
גם לשני הספרים הבאים שהגיעו אליי לאחרונה היה
ערך נוסטלגי מסוים. התבוננתי בהם וחשבתי על כל השנים שבהן שקדתי על גיבוש זהותי
כאשה, כפמיניסטית, כאשת שמאל, כביסקסואלית, לסבית, קווירית. והנה, כל החיפושים
האלה, כמעט כולם מונחים לפניי, אחד בכריכה דקה וכהה –
"פמיניזם
זה לכולם" של בל הוקס (בתרגומה המשובח של ידידתי דלית באום) – ושני, ורדרד וכרסתן,
"מעבר
למיניות:
מבחר מאמרים בלימודים הומו לסביים ותאוריה קווירית" (עורכים: עמליה
זיו, אורן קנר, ויאיר קדר), ובעיקר לפני הפמיניסטיות/לסביות/ביסקסואליות/קוויריות
החדשות, על מגש של תרגום עברי מצוין. אני הייתי צריכה לחפש את כל אלה בעצמי,
בקורסים, בספרים ובמאמרים באנגלית.
בל הוקס, פמיניסטית שחורה, נתקלה, מן הסתם, כמו
רבות מאיתנו, במשפט, "אני לא פמיניסטית, אבל..." אחרי ה"אבל" בא לרוב תיאור של
מצוקה כלשהי, שנובעת מסקסיזם. לפני זמן מה סיפרה לי אשה מזרחית, רווקה, איך יצאה
בחייה נגד כל ההכתבות של החברה הפטריארכלית ומצאה את מקומה בחברה ללא כל תמיכה
מצד משפחתה. והנה, בסיומו של הסיפור, שמעתי אותו משפט מוכר: "אני לא
פמיניסטית...". קטעתי אותה ושאלתי למה היא לא פמיניסטית. "טוב" היא אמרה, "אני
לא מרוויחה המון כסף...".
אז הנה, הספר הזה הוא בדיוק בשביל נשים כמוה.
ספר שמפריך את הסטריאוטיפים האנטי פמיניסטיים, מגדיר את הפמיניזם במשפט אחד,
ומסביר אותו בפשטות, בצורה שכל אחת – וכל אחד – תוכל (או יוכל) להבין. זו אינה
התנשאות, אלא ההפך הגמור, דיבור בגובה העיניים. כל מי שקראה אי פעם מאמר פוסט
מודרני על פמיניזם רדיקלי יודעת למה אני מתכוונת. "פמיניזם", מגדירה הוקס",
"הוא תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי". היא רוצה להפיץ
את המסר, בתיבות דואר, מבית לבית, על גבי פוסטרים גדולים, בראש חוצות. זו אחת
המשמעויות של "פמיניזם זה לכולם". מתוך המחשבה הזאת בדיוק, החלטתי גם אני להביא
למועדון הנשים בשכונה שבה אני מתגוררת, הרצאות שיקדמו נשים, שיספקו להן תמיכה
וייעוץ, שיראו להן שאפשר גם אחרת
המשמעות השניה של "פמיניזם זה לכולם" היא
שפמיניזם לא מתייחס, כמו שחשבה ידידתי לעיל, רק לנשים שהצליחו להתברג למערכת
הפטריאכלית ולהרוויח שכר גבוה כשל גברים, אלא למאבק למען שוויון חברתי עמוק
יותר. אין פמיניזם בעיניה, בלי תוכנית כלכלית שמקדמת את המעמדות הנמוכים,
המופלים. זה כל כך רלוונטי לישראל של הימים האלה. אין פמיניזם בלי אהבה (ואין
אהבה כשיש דיכוי, כמובן). קשה לי לתמצת את האמיתות האלה, כל אחת פנינה, בלי
להרגיש שאני הופכת אותן לסיסמאות. כן, אני מסכימה עם כל אחד ואחד מפרקי הספר.
אחד היפים שבהם, מוקדש ללסביות ולתרומתן לתנועה הפמיניסטית: ההוכחה שאפשר לחיות
בלי גברים. פרק אחר עוסק ברוחניות נשית, דרך החיים בה בחרתי, כאלטרנטיבה לדת
הפטריארכלית.
הוקס שמה לב לכך שנשים הן לעתים המדכאות לא
פחות מגברים. שגם הן מכות את בנות זוגן וילדיהן. שנשים אינן חסינות מפני סקסיזם
בעצמן. ככל שהתקדמה קריאתי בספר, התחלתי לחשוב על אותן הנשים בשכונה שלי, שבחרו
לא להיות פמיניסטיות. שנים לא הבנתי למה נשים בוחרות בדת ובדרך חיים שמדכאת
אותן, והנה, דווקא ספרה הדקיק של הוקס הוא זה שהבהיר למה, בעצם, פמיניזם זה לא
לכולם. כי פמיניזם, כמאבק לעצמאות, דורש הרבה אנרגיה וכוחות נפש, שלא כל אחת
(בוודאי לא כל אחד) מסוגלות להן. בחופש יש הרבה אחריות, והרבה מחויבות. ויש
נשים (ובוודאי גברים) שנוח להן במערכת היררכית, שמחליטה מראש על מקומן והגדרתן.
"מעבר למיניות" נראה לי כמו נס כמעט. השתתפתי בקבוצת הקריאה
הקווירית ב-1996, ועולמי השתנה מאז לבלי הכר. פוקו לימד אותי שהכול תבניות
חברתיות, ג'ודית בטלר גילתה לי שמיניות ומגדר הן "פרפורמנס", אדריאן ריץ' סיפרה
לי על הרצף הלסבי שאני שייכת אליו, ומוניק ויטיג
הודיעה לי חד משמעית שהדיכוי הוא החוויה היחידה המשותפת לנשים. קראתי את כל
המאמרים האלה, ועוד אי אילו בתשוקה ובלהט, בשיעורים אחרים, באוטובוס, בכל
הזדמנות, והרגשתי שעולם שלם נפתח לפניי. חסר לי כאן אמנם הדיון בביסקסואלית.
אני מציעה לקוראות שהענין חשוב להן לעיין
בספר הבא, שיצא רק באנגלית, מאת מרג'ורי גרבר,
Vice Versa:
Bisexuality and the Eroticism of Everyday Life . בעיני זהו אחד הנושאים החשובים בתאוריה קווירית, שמאתגר את גבולות
המיניות, ממש כשם שטרנסקסואליות מאתגרת את שאלת המגדר. בינתיים, יש לקוות שאולי
החסר יושלם בספר הבא, ולרוץ לקנות ולהזמין את המקראה הזאת. פרט לעובדה שערכה
לא יסולא בפז עבור קוראי עברית קווירים ואחרים – כל הכנסותיה מוקדשות ל"קו
הלבן", ולועד
למלחמה באיידס, וזו כבר מטרה חשובה
כלשעצמה.