"בעיני
המתבוננת", פנדורה, אוקטובר 2004
נדמה לי
שאין נושא שהתעסקתי איתו יותר מנושא הגליון הזה – גבריות - בשנה האחרונה. כתבתי
כאן, אולי יותר מפעם אחת, על הצורך שלי לקבל את הגבריות, זו שבעולם וזו שבתוכי,
ליצור את השילוב, כדי להרות. והזכרתי בוודאי את העובדה שגם לי, כמו להרבה לסביות
שאני מכירה, שהרו בהזרעה מלאכותית, יש בן. אגב, אם אתן זוכרות את "אילו יכלו
הקירות לדבר 2", בפעם הראשונה אלן דג'נרס ושרון סטון עושות את זה בבית. זה נקרא
Turkey Baster
על שם המזרק שבו הן השתמשו, שמשמש לרוב למילוי תנרגול הודו. עד שראיתי את זה לא
האמנתי...
אנחנו,
כמובן, לא עשינו את זה בבית. עוד לפני הפעם הראשונה, אצל הגיניקולוג שלי (הפרטים
אצלי, אם אתן מעונינות), שהפך מהר מאוד לחבר, בין מילוי טפסים והפניות לבדיקות
שונות ולבנק הזרע, התחלתי לספר לו בדמעות ממש, כמה קשה לי עם זה. לא היתי צריכה
להגיד הרבה. הוא הבין והרגיע אותי. "בואי נקרא לזה
IUI
(ראשי התיבות באנגלית של "הזרעה תוך רחמית")", הוא הציע. לקראת סופה של אותה שנה,
כבר לא היתה לי בעיה עם המונח. יתר על כן, גם אם התורם לעולם לא יזכה לתואר
"אבא", התרומה שלו, ערכה לא יסולא בפז בעיניי. אני חושבת שהשלב בו התחלתי להעריך
את ערכה של תרומת הזרע, ואת העוצמה שטמונה בחומר הזה, שפעם היה נראה לי פשוט
מגעיל, היה שלב משמעותי ביותר בתהליך שלי. באופן פרדוכסלי, גיליתי שדווקא הרתיעה
הזאת בתוכי, נובעת מרעיון מאוד פטריארכלי (חשבתן שתוכלו לקרוא מדור שלי על גבריות
בלי שהמלה הזאת תופיע כאן לפחות פעם אחת??). ציטוט: "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל
בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה: 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה
עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת - מטִפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה
ולפני מי אתה עתיד לִתֵן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'" (מסכת
אבות ג', הדגש שלי). במלים פשוטות: "מי אתה, יבחוש בן שלולית, נולדת מגועל נפש,
ואל גועל נפש תחזור, ואני אלוהים הגדול, אז תעשה מה שאומרים לך ותשתוק, כי בסוף
אני זה שקובע".
אודה וקצת אבוש,
הפסוק המפורסם הזה עורר שמחה מסוימת לאיד אצלי. היהדות האורתודוכסית, ולא רק היא,
מבזה במיוחד את דם הווסת, אבל מתייחסת בהתאם גם למקבילה הגברית. ושוב אנו חוזרות
אל אותה נקודה, התפיסה הפטריארכלית מדכאת את שני המינים, בעצם, גם אם היא שמה את
הגבר או הגבריות, בראש. לפניכם תפיסה חלופית, בריאה יותר: אנחנו נולדים משילוב
מופלא ומדויק של זכר ונקבה, משני תאים בעלי כוח עצום – הכוח ליצור חיים. הגוף
שלנו הוא מתנה, גוף שמעצם קיומו הוא מושלם ומתאים לנו, ולמה שאנו אמורים ללמוד
בעולם הזה. אפילו הגוף שנראה לנו הכי מעוות, הוא עדיין מתוחכם במידה שלא תיאמן.
והגוף הזה, כשהוא חוזר לאדמה, ומתפרק בה, באמצעות "רימה ותולעה", או בדרכים
אחרות, מפרה ומזין אותה. אלא אם כן, כמובן, מניחים אותו בקבר בטון אטום. ואם הגוף
שלנו בסדר גמור, אז גם הנפש, בעצם. אלוהים לא נמצא שם רחוק בשמיים, אלא כאן, בלב,
ואנחנו בעלי יכולת להחליט מה טוב לנו ומה לא. בני אדם, כמובן, עושים דברים איומים
ונוראים, אבל הרעיון הבסיסי, על קצה המזלג, הוא שאנחנו טובים, וצריך למצוא דרך אל
הטוב הזה, לרפא את הכאבים ואת הקשיים. זאת בניגוד לתפיסה שרואה בנו יצורים רעים
מטבעם, שצריך לשים עליו סייג, ואם אפשר, סורג ובריח.
איך נגיע לעולם
שבו שולטת תפיסה כזאת? רק אם נבין שבכולנו מתקיים השילוב, שגבריות – או נשיות –
אין משמעה רוע מוחלט, כמו שלפעמים נדמה לנו בתור פמיניסטיות. תרבויות נשיות
ושוויוניות יותר, של שיתוף והזנה (תרבות האלה הפרהיסטורית, האבוריג'ינים
באוסטרליה, "האינדיאנים" באמריקה) נכחדו משום שלא היו להן כלים להתמודד מול
תרבויות גבריות, היררכיות יותר. הפוטנציאל האמיתי טמון בשילוב בין השניים. זה כבר
קורה, בקטן, במקומות ובתחומים שונים, ובראש ובראשונה בעידן החדש. מצד אחד, יש
המון קבוצות ופסטיבלים, והתמקדות בעבודה פנימית, ומצד שני, מנהיגים כמו ראם דאס,
טיך נהאת האן וסטארהוק, כותבים ועוסקים בדרכים לריפוי העולם, לא רק העצמי.
סטארהוק, אחת המנהיגות החשובות בתנועת האלה, היא יהודיה אמריקאית שהגיעה לכאן
בקיצים האחרונים כדי להדריך פעילים בתנועת הסולידריות הבינלאומית (מתנדבים מרחבי
העולם שמגיעים לשטחים כדי לסייע לתושבים בחיי היום יום שלהם) בדרכי התנגדות
שלווה. בקיץ הזה היא מנהיגה פעילויות שונות שמציבות אלטרנטיבה לקפיטליזם
האמריקאי.
ומבט אחרון, אל מה
שקורה אצלנו בקהילה הקטנה בארץ (מה שמוכיח שבניגוד לסטראוטיפ ולמה שנדמה לפעמים,
הומואים אינם בהכרח "נשיים" ולסביות אינן בהכרח "גבריות"). הנה קל"ף, ארגון נשי
הן מבחינת החברות בו, והם מבחינת ערכיו: שיתוף, שוויון, וקונסנזוס – שתמיד סובל
מבעיות כספיות ואחרות. הוא ממשיך להתקיים, אבל בנוכחות צנועה ובקושי. והנה
האגודה, ארגון גברי ראוותני, שמתנהל (לפחות בעשר השנים האחרונות) תוך כדי
סכסוכים, ומלחמות שליטה בין ראשיה וחברי הועד. מספר חברי האגודה גדול יותר,
התקציבים שלה גדולים יותר, אבל עכשיו גם היא מתפרקת לגורמים. והנה הבית הפתוח
בירושלים, ארגון שיש בו שיתוף פעולה בין נשים לגברים (וכל מה שבאמצע, כמובן),
ומצליח לשלב בין מאבקים פוליטיים בעיריה הומופובית, לבין מתן אכסניה לקבוצות
שונות ומגוונות, שמחזקות את זהות חבריהן וחברותיהן. מה שמוכיח שזה אפשרי. שנה
טובה!