"גלויה
מגן עדן",
פנדורה, יוני 2004 (גיליון גאווה - הגרסה המלאה)
הארון הפרטי
שלי
לפעמים נדמה לי
שבלי דדליין לא הייתי כותבת כלום. הנה, הרומן הגדול שלי אני מתכננת לכתוב בערך
ארבע שנים. אני יודעת בדיוק איך ייראו ההתחלה, האמצע והסוף שלו, אבל יותר
מפתיחה, עמוד אחד, עוד לא כתבתי. אפילו קובץ הטורים שלי, כמו האופק, הולך
ומתרחק. אסור להגיד לי "קחי את הזמן", בלי להוסיף ולחתום: "אבל תשלחי את זה עד
ה-10 כי זה חייב להיות אצל הגרפיקאית ב-15". כזאת אני.
זה נכון
במיוחד בתקופות מעבר. והחודשים האחרונים היו תקופת מעבר כפולה ומכופלת: קודם
כול, כי סוף סוף הצלחנו להיכנס להריון, שהוא כשלעצמו תקופת מעבר בין חיים מסוג
אחד לחיים מסוג אחר, בוודאי כשהגיל הכרונולוגי שלי מתקרב ל-35. ושנית, משום
שכרגע אני יושבת וכותבת בחדר שמשקיף לוואדי, שעצי רדווד תמירים משחקים בו עם
השמש והרוח. אמצע מאי, הבקרים והלילות כאן קרירים, כמו שאני אוהבת. השמש לא
קופחת על הראש. כשלא עסוקים במלחמות נצחיות, אפשר להתחיל לדאוג למה שחשוב באמת:
מריחואנה רפואית, למשל, או, להבדיל, הסכנות הטמונות בדגי הסלמון שגדלים
בבריכות. אין דג בלי עצמות, וגם בגן עדן יש צרות, אבל במקום השלֵו הזה, איך
לומר, העצמות לא נתקעות בגרון.
כך או כך, הטור
הזה הולך להשתנות. בגיליון שעבר לא כתבתי מסיבות טכניות: לא היה לי זמן לקרוא
ספרים, לראות סרטים, לחשוב על משהו מעבר לכל הסידורים והאריזות שמילאו את ימיי.
עכשיו בוודאי יהיה לי זמן, אבל סביר להניח שהטור יהפוך לגלויה מסנטה קרוז.
גלויה אישית, כי כמו שקוראותיי הקבועות יודעות, אני כותבת רק על מה שמצית בי
ניצוץ, שמוביל אותי לאנשהו. אבל גלויה, משום שככלות הכול, רוב הדברים שקורים
כאן אינם אקטואליים לגבי רוב קוראות "פנדורה".
לא רק סיבות
טכניות מנעו את כתיבתו של המדור הקודם. אני חושבת שההריון גרם לי להתעניין יותר בחומרים
שקשורים להריון ולידה, ופחות לעניינים לסביים "טהורים". אני מרגישה צורך
להתנצל, להסביר ולהצהיר: אני אולי חלק מהבייבי בום הלסבי, אבל אני וזוגתי עושות
את זה משום שזה מה שאנחנו רוצות לעשות. לפני שנים ראיתי כרזה, "להביא ילד זה לא
רק לעשות אותו". היא פנתה לבני נוער הטרואים, אבל היא נכונה גם למי שצריכה
לעבור הזרעות והפריות. או במלים אחרות: אם אמהות וילדים זה מה שאתן באמת רוצות,
לכו על זה. אבל תבדקו טוב-טוב האם ולמה אתן רוצות את זה. שווה לנבור קצת בפנים
לפני שעושים את זה. לי היתה הפסקה ארוכה בתהליך שבה עברתי את כל קשת הרגשות
ביחס לילד: החל מאנטי מובהק לילדים וכלה בהבנה שעמוק בפנים, זה מה שאני רוצה,
ושעכשיו אני מוכנה לזה. אני גם לא חושבת שכל אשה חייבת לחוות אימהוּת וכל
הבולשיט הזה. אני חושבת שכדאי לכל אשה (וגם כל גבר) להיות נאמנה לעצמה, ולעשות
את מה שנכון לה לעשות. אני רציתי להרות ולהיות לאם. מימי, זוגתי, אף פעם לא
רצתה להרות, אבל גם כשאני הטלתי ספק בעצמי, היא ידעה שהיא רוצה להיות אמא.
זה לא היה פשוט.
הרגשתי קצת כמו יונה הנביא, שהיה צריך לעבור סערה קשה בים ולהיבלע על ידי
הלוויתן (דימויים ימיים, זה מה שיש לי להציע היום), כדי להשלים עם היעוד שלו.
אמנם אני לא נביאה, בוודאי שלא מטיפה, אבל התהליך דומה. אני חושבת שהסערה
הגדולה ביותר שעברתי לא היתה דווקא אותה תקופת אנטי. אז לא התחשק לי לראות
תינוקות, וילדים עצבנו אותי פתאום. זה פשוט עבר.
השיעור הכי קשה
שלי, היה דעתה של אשה שנחשבת בעיניי, מישהי שעשתה כמה דברים טובים בעולם הזה,
ועוד תעשה. מישהי שאני רוחשת לה כבוד, וגם חיבה לא מעטה. "יש סיבה שחיים נוצרים
מזרע וביצית, מזכר ונקבה", היא אמרה לי, כששוחננו על הנושא. "כדי ליצור ילד
צריך את שתי האנרגיות האלה". שמעתי כבר בעבר את הטיעון הזה, אבל הפעם הוא בא
מכיוון בלתי צפוי. גייסתי את כל הנקודות הידועות: ילד זקוק להורים אוהבים (או
הורה אוהב/ת), אנרגיות גבריות ונשיות מצויות בכולנו. אבל גם אם האמנתי בדברים
שאמרתי, הרגשתי שמשהו חסר לי כאן. החלטתי, במקום לתייג את האמירה כהומופובית,
להתבונן במקום שבו הדברים האלה נגעו בי, פגעו בי. היא הציבה לי אתגר. והנה, זה
היה הארון הפרטי שלי, שלא ידעתי אפילו על קיומו, אבל נסתרות דרכי ההומופוביה
העצמית. גם אם נדמה היה לי שהגעתי לשלמות, שכו-לם יודעים עליי, הנה מצאתי נקודת
תורפה. באיזשהו מקום בפנים האמנתי שאנחנו לא באמת יכולות להביא ילד. מי יודע,
אולי ההריון נמנע בגלל האמונה הזאת.
הייתי צריכה
למצוא דרך שתגשר בין הידיעה הברורה, מעבר לכל ספק, שלסביות בכלל, ואני בפרט,
יכולות להביא ולגדל ילדים, לבין הרגש הזה שהתגלה לי עכשיו לפתע. אולי זו היתה
שיחה עם אשה הטרואית שהתקשתה שנים רבות להרות, ולבסוף הצליחה. ואולי היה זה
משהו אחר שהוביל אותי לתובנה: זה פשוט שיעור, אתגר נוסף. זה הכול. לא פחות ולא
יותר מכל אתגר אחר. במשך שנים חשבתי שלעולם לא אנהג, והנה עברתי בטסט ראשון. לא
האמנתי שתהיה לי זוגיות מאושרת אי פעם, וברגע הכי לא צפוי מימי נחתה לתוך חיי.
יש כל כך הרבה שיעורים ואתגרים בחיים האלה, ויש כל כך הרבה דרכים לעבור אותם,
לפעמים בצורה בלתי מודעת.
ענין הזכר
והנקבה, אגב, עדיין נכון לגביי, אני מאמינה. אני חושבת שהייתי צריכה לפתוח את
עצמי לאנרגיה גברית, שמטבע הדברים, קשה לי איתה. השיעור הזה עדיין לא נגמר
עבורי: כמו לרוב הלסביות, יש לי בן בבטן. אני אוהבת אותו, עוד לפני שהגיע לשם
אפילו, אבל גיליתי שלא היה לי קל עם הידיעה הזאת, ועדיין אני לא בטוחה שאני
מבינה את מלוא משמעותה. אבל כאלה החיים, שיעור נצחי. שאלה יהיו השיעורים שלי.
gimmel@danapeleg.com