“בעיני המתבוננת", פברואר 2004
לא ממש בבית
התחלתי את השבוע
בכנס על פמיניזם אורבני. לא בדיוק הבנתי מה זה, אבל ההרצאות נראו מעניינות.
נכנסתי להרצאה בשם המסתורי: "לקפל את הפנים אל החוץ – הגוף המגדרי וקיפולו לחלל
אורבני". מתוך הדברים שנאמרו, התבהר מסר מוכר: אנחנו הנשים, מסמלות את הבית,
לפעמים אומרים לנו שמקומנו בבית, ובחוץ, קשה לנו. אנחנו חוטפות פוביה ממקומות
פתוחים, כל הבניינים הפאליים האלה מרתיעים אותנו, ולמה באמת שנרגיש בבית תוך מבנה
כזה, בתוך חברה כזאת? העיקרון הודגם בהרצאה אחרת בכנס, של ענת שרגאי, "אשה בתוך
פאלוס", בסרט "גט", השלישי מבין "סיפורי תל אביב", בו רודפת שוטרת אחר מי שהיא
מזהה כבעלה שנטש אותה עגונה. היא עולה קומה אחר קומה במבנה הפאלי כל כך של כלבו
שלום, עד שהיא מגיעה לתקרת הזכוכית. אין לה סיכוי במערכת. היא אשה, והיא
פרולטרית.
המלה האחרונה,
שנראית לקוחה משיח אחר, ארכאי במקצת, לא נאמרה בהרצאה. גם בחלוקה הקלאסית, שוטרת
תשתייך בודאי למעמד הביניים, מהיותה עובדת מדינה. היא אינה פועלת. אבל איך הייתם
מגדירים עבודה בשכר נמוך, שבה צריך לעמוד על הרגליים ולהתעמת עם אנשים, לפעמים
אלימים? את המלה "פרולטריון" הייתי בהחלט רוצה לחדש לנגב מעליה את אבק ההיסטוריה.
היא כל כך רלוונטית לחיים שלנו כאן.
את והצדק החברתי
שלך, אני שומעת כמה מכן רוטנות בקהל. תנו לי עוד פסקה לפני שתעברו לעמוד הבא
בטענה שזה לא קשור ללסביות. היו שם, בקהל, 30-50 נשים, אני מעריכה, שרובן נראו
דייקיות אינטלקטואליות, לא פרולטריות בעליל, ושאלתי את עצמי, האם הן מרגישות
בבית כאן? הארוע התרחש בבית היינריך בל, מקום שמארח ותומך בהרבה קבוצות חברתיות.
מקום חשוב. זה חלל תכליתי, קר אפילו. לא מקום שמשדר חמימות, נניח, כמו "הבית
הפתוח" בירושלים. זהו בית היתומים של קל"ף ושל שאר הארגונים. יש להודות על כך,
כמובן, אבל גם להכיר בכך שזהו מקלט זמני מפני העולם שבחוץ, העולם שבו אנחנו
"אחרות". "אחרות", כי אנחנו נשים, כי אנחנו לסביות, או ביסקסואליות, או
טרנסג'נדריות, כי אנחנו לא מתאימות לתמונת העולם הבורגנית, הרצויה. ועל זה בעצם,
הטור שלי הפעם.
מקובל עליכן? מזל.
לא הייתי רוצה שתפסידו את הסקירה שלי על שני ספרים מדהימים שיצאו לאחרונה. הראשון
בהחלט עוסק בנושא הפרולטרי, ובנו הנשים. ברברה ארנרייך, סופרת ועיתונאית יצאה
מביתה החם, ויתרה על כרטיס האשראי שלה, וחייתה במשך כשנתיים, כעובדת בשכר נמוך
בארה"ב. היא עבדה כמלצרית, כמנקה, וכעובדת בכלבו וול-מארט. היא חייתה בקרוונים
דולפים תמורתם שילמה 620$ לחודש, בחדרי מוטלים מצחינים ללא בריח שעלו לה 250 $
לשבוע, אכלה אוכל מהיר, עבדה לעתים שבעה ימים בשבוע, למעלה משמונה שעות ביום,
ומעולם לא הרוויחה יותר מ-7$ לשעה. על כך היא כותבת בספרה "כלכלה בגרוש, איך (לא)
להסתדר באמריקה". היא גם מציינת, לעתים קרובות, שהיא לבנה, ושהיתה מסוגלת לעמוד
בעבודות המפרכות בזכות שנים של ביטוח רפואי טוב ואימוני חדר כושר. היא הצליחה
למדיי, בזכות כל אלה, גם בגיל של למעלה מ-50. זה נשמע רחוק, באמריקה, אבל בארץ יש
200,00 עובדים זרים, ועוד למעלה מ-200,000 אזרחים שמתקרבים למצב הזה, בגלל
תוכניות הצמיחה של ביבי. התיעוש מנכר את הפועלים מאנושיותם, אמר מרקס, בגלל החזרה
המתמדת על אותה עבודה. העדר היצירתיות. שלילת העצמי, בעצם. שלילת הזכות לשאול
שאלות. לעובדים בוול-מארט ובמקומות אחרים אסור לדבר, אסור להתאגד, אסור להיות
יותר מעובדים. וזה יותר גרוע אפילו ממשכורת רעב.
יתר על כן, אנשים
כאלה חיים בפחד איום, לאבד את המעט הזה שהגיעו אליו. גם במקומות בהם יש מחסור
בידיים עובדות, העובדות פוחדות לעזוב, להתמרד, לדרוש את שלהן. הפחד הזה הוא יותר
מנכר מעבודה חדגונית, שהרי גם בעבודה חדגונית ניתן למצוא זווית אישית, להגיש את
הסלט כך ולא אחרת. הפחד המשתק הזה שמשאיר אותם על סף הבית, אולי בארון המטאטאים,
זהו פרולטריון.
אני מעיזה לומר
כאן: יכול להיות שאת עוזרת הוראה באוניברסיטה, ויש לך דירה סבירה, הורים שעוזרים,
ואת יוצאת מדי פעם לסרט, וקונה דיסק או ספר על חשבון המינוס, שמותר לך, כי מנהל
הבנק מכיר את אבא שלך. אבל לא משלמים לך בזמן, מאיימים עלייך כל הזמן בפיטורין,
או שלא תקבלי את המלגה הזעומה שלך, והאיגוד שלך לא מייצג אותך באמת, כי כולו
מורכב מפוליטיקאים לעתיד, שמשרתים גדולים מהם בכנסת. את יצירתית, את מבריקה
אפילו, המנחה שלך מחמיאה לך מדי פעם, אבל גם לה אין הרבה כוח, היא לא הספיקה
לפרסם את מספר המאמרים הנדרשים והקביעות שלה בסכנה. נפשית את פרולטריון, וזה המצב
שרבות מאיתנו, הנשים מצויות בו. המקצועות שלנו נחשבים פחות, ואנחנו מאויימות.
מאויימות בהטרדה מינית, בזה שנחשבת אגרסיביות או חמדניות, או מה שלא יהיה.
מסתפקות בפחות ממה שמגיע לנו, מאמינות שלא מגיע לנו כל כך הרבה, כי רבות מאיתנו
לא עוסקות בתחומים קפיטליסטיים, שבהם מרוויחים הון, כמו כלכלה או היי טק. גם כאן,
אנחנו לא ממש בבית. אבל היי, תפסנו מקום, וגם אם זה ארון המטאטאים, הוא שלנו,
ואין לנו עוז, או רצון אפילו, לצאת ולהמשיך הלאה.
הספר השני הוא
"ארון בתוך ארון" של עירית קורן, על הומוסקסואלים ולסביות דתיים. ספר מצוין,
נקדים ונאמר. מצוין, כי הוא לא גולש לטרמינולוגיה אקדמית מייגעת, וכתוב בשפה
ברורה. קורן נוכחת בספר, כחוקרת, כמראיינת (הספר הוא עבודת מחקר אקדמית) וכאדם,
לא פחות מהמרואיינים והמרואיינות שלה: היא מספרת על התהליך שהביא אותה למחקר
ולפרסום הספר. היא מעניקה את הבמה למרואיינים ולמרואיינות שלה, מתבוננת בהם בגובה
העיניים, ואינה נרתעת מלהתבונן בעצמה בתהליך הזה. וזה יפה בעיניי. יפה בעיני
המקום הזה, שאין בו יוהרה והתנשאות, וגם אין בו התחבאות והסתתרות.
אבל קשים בעיניי,
על אף יופיים, ועומק התהליכים המתוארים בהם, הסיפורים עצמם. זו לא הפעם הראשונה
שאני שומעת את סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים, הן בחיי- שלי, והן בסרט הנפלא
והמרגש כל כך "לפניך ברעדה". הסרט ההוא, וגם כמה מהסיפורים בספר, הם מרגשים כל
כך, משום שהם מזכירים לי בדיוק את המקום שבו אני, כלסבית, מרגישה לא- רצויה,
מודרת, דחויה. ההורים שלי אוהבים אותי, ואוהבים את בת זוגי אפילו. אבל הם לעולם
לא יהיו גאים בי. תמונתנו כזוג מעולם לא תתנוסס בגאווה בסלון לצד תמונת החתונה של
אחותי ובעלה. גם כאן, הסיפור שלי זניח לעומת אנשים שמתחבטים בבעיות קיומיות, אבל
התחושה קיימת. גם ב"ארון בתוך ארון" יש הורה שלא אוהב אתכם ואתכן. הטענה הכללית
היא שהוא לא אוהב את מה שאתם עושים, האנאלי הזה מגעיל אותו. אז לא נעשה את זה
ככה, לא נורא. ואסור שנשים יתחתנו. אז נתחתן שתינו, אבל בלי "הרי את מקודשת לי".
אלה בעיקר האנשים שלא אוהבים אותנו, לא ההוא שיושב שם למעלה, זו הטענה העיקרית.
אגב, מסתבר, למרות הסטריאוטיפ הצפוי, שהורים דתיים אינם בהכרח קשים יותר מהורים
חילוניים. אהבתי את שבירת המיתוס הזאת.
כן, כמו
הדוקטורנטית הלא כל כך בדויה שלי, כל אחד וכל אחת מוצאים לעצמם את הדרך שבה הם
יכולים להסתדר בתוך המערכת הזאת. ויש להעריך אותם על כך, אבל אני לא מפסיקה לתהות
כל הזמן למה. בהקשר הזה הדהים אותי סיפורה של חוזרת בתשובה, שידעה שהיא לסבית,
שידעה שהדבר אסור, עוד לפני שהתחתנה עם בעלה והיתה במצב של הריון והנקה במשך כ-13
שנה, כדי לנסות למחוק את הלסביות שלה, והיום היא איכשהו חיה עם זה. זה כל כך לא
מובן לי, הרצון להישאר בבית, גם כשהמקום אליו אתה נדחק הוא צר וחשוך ואפל, ארון
המטאטאים, או עליית הגג. מוזר לי שאנשים הולכים לקבץ נדבות חסד מידיו של אב גדול
ונורא כזה, כשיש אופציות אחרות בסביבה, הרבה יותר אוהבות ומקבלות, שבהן לומדים
לסלוח לעצמנו, לאהוב את עצמנו, ללמוד שאנחנו נהדרים, כמו שאנחנו. כנראה שדחק
כלכלי הוא לא היחיד שמשתק, כנראה שהוא קיים גם בגרסתו הרוחנית.
בסופו של אותו
שבוע, הוזמנתי לקרוא את שירי "קדושה" בערב לכבוד הספר "גאים להציג", קובץ של
פרוזה ושירה הומו לסבית. אני מפרטת בשיר את כל מה שקדוש בעיניי, נכון ל-9.7.99.
מאז רק נוספו בו פרטים. היה לי קשה להתחיל לקרוא אותו אפילו. עמדתי שם ב"בית
דניאל", בית הכנסת (הרפורמי) הכי נחמד בעיר, וקראתי שיר פגאני להפליא, שמקדש, בין
השאר, את הגוף שלי, על מיציו ומחזוריו ותאוותיו. לפעמים מיהרתי, כי לא היה לי
נוח. הייתי שם, עם האי נוחות והמבוכה. בסוף מחאו לי כפיים. אהבו אותי. הרגשתי
בבית.