מתוך:
Nina Graboi. One
Foot in the Future: A Woman's Spiritual Journey. Santa Cruz,
CA: Aerial Press, 1991, pp. i-iv.
פרולוג
קול חבטה נשמע כשכלי
הרכב שלי התחכך בקיר המנהרה, שכמעט והיתה צרה מדי למעבר. בדרך נס, הגחתי אל האור.
הסתנוורתי, והכרתי כמעט אבדה. משהו חבט באחורי רכבי, ואני בכיתי בכאב. כמעט שאיבדתי
את הכרתי שוב, בתוך סופת הגשמים שרכבי עבר בה, לפני שענן לבן ורך אפף אותי. לאחר
מכן, נפסקו ההתרחשויות, ודבר לא קרה, למשך זמן מה.
התחלתי לצאת מההלם,
ויכולת החשיבה שלי חזרה אלי. היה עליי להיזכר במה שהביא אותי הנה. הרגל עתיק, כמעט
אינסטינקט, החזיר אותי אחורה, אל הזמן שלפני איבוד ההכרה, ואז קלטתי. הייתי קודם
לכן על סיפונה של חללית, וכעת שהיתי ברכב הנחיתה שנשא אותי מספינת האם ליעד. הייתי
חסרת הכרה במהלך הנחיתה הארוכה והמשעממת, וכעת, ככל הנראה, הגעתי ליעדי.
בדקתי את הרכב בחרדה.
האם הוא סבל מהנחיתה האלימה? ידעתי שאני עצמי נמצאת מחוץ לכלל סכנה, כיון שבמקרה של
תקלה ברכב, אוכל לשדר את עצמי בחזרה לספינת האם. אך יהיה עליי להסתמך על כלי הרכב
שלי, כדי לתפקד בפלנטה זו.
הייתי עייפה מאוד. אמנם
אני נוסעת מנוסה, אך ישנן פלנטות שבהן הנחיתה היא קשה במיוחד, בין אם ביקרתם בהם
פעמים מעטות או רבות. זו, מן הסתם, היתה אחת מאותן פלנטות. הכרחתי את עצמי להישאר
ערה, ובדקתי כל חלק וחלק בכלי הרכב שלי. נראה היה שהכול בסדר גמור.
נרדמתי בתחושת ביטחון.
התעוררתי בבהלה. כלי הרכב שלי תודלק. שמתי לב שהיתה לו בעיה בעיבוד הנוזל, שכן הוא
השמיע קולות חרחור וחנק. לרגע אחד נבהלתי, אך הילידה שטיפלה בענין ידעה, בוודאי, מה
היא עושה. היא כווננה את משאבת הדלק, ואז הרימה את הרכב שלי והביאה אותו למצב
מאוזן, כשהיא טופחת בעדינות על גבו. במהרה הוא פלט קול, לשביעות רצונה של הילידה.
לאחר מכן נספג הנוזל ללא קושי נוסף.
ראשי היה מסוחרר ועיניי
לא הצליחו להתמקד. השפעתו של הסם שגרם לי לאבד את הכרתי במהלך הנחיתה עדיין לא פגה
לחלוטין. היה קשה לי להישאר ערה, אבל משהו בתוכי אמר לי, שעליי לאסוף מידע לפני
שיהיה זה מאוחר מדי. מאוחר מדי? למה? ידעתי שזכרון הנחיתה מטשטש מרגע לרגע, והייתי
חייבת להיזכר...
הייתי כאן קודם. תהליך
הנחיתה היה מוכר לי, אך לא הצלחתי להיזכר בשם המקום. מניסיוני ידעתי
כי רכב הנחיתה שלי יספק לי את המידע הנחוץ. לפיכך הפניתי את תשומת לבי לכלי הרכב,
ובחנתי אותו בתשומת לב.
רמז אחד, באשר לגודלו,
כבר קיבלתי. הילידה ששירתה אותו היתה גדולה ממנו בהרבה.רמז נוסף היה ההנאה שגרם לה
קול הגיהוק. הדבר הצביע על כך שכלי הרכב שלי הוא מסוג 6 –חמוד וחסר אונים, צורתו
מושכת את הילידים, ומעוררת בהם הערצה ורצון לגונן. ידוע כי אפילו גזעי החוצנים
האלימים ביותר מגיבים אליו כך, וסוכנות הנסיעות הגלאקטית המליצה בחום על כלי רכב זה
כאמצעי הגנה בפני אוכלוסיות הילידים האלימות והמסוכנות ביותר.
מכאן הבנתי משהו על
הפלנטה שאליה נקלעתי, אך לא היה די בכך. המשכתי לחקור את כלי הרכב שלי. מניתי את
פתחיו (שמונה במספר) ואת מבנהו הפנימי (הצנרת היתה דחוסה בחלל קטן מאוד) ואת מראהו
הכללי. הוא היה רך והגיב מיידית לפקודות טלפאתיות. התחלתי לחשוב עליו כעל חליפת
חלל, יותר מאשר כלי רכב. ואז, לפתע, הבנתי: זה היה גוף, ואני נמצאתי בעולם בו
לובשים גופים, עולם בו שולטות המלחמה והאלימות.
הדרך הבטוחה היחידה
להיכנס לעולם כזה היתה בדמות תינוק שזה עתה נולד, חסר הגנות, חסר אונים, חמוד.
שם הפלנטה עדיין לא עלה
בזכרוני, אך היה ברשותי מידע מספיק. עתידי לא היה ברור בשלב זה. נרדמתי.
התעוררתי לקול בכיי שלי.
תחושת אי נוחות גדולה חדרה את שנתי העמוקה, ולפתע חשתי חסרת אונים וחלשה. מקורן של
תחושות אלה, כך הבנתי, הוא בגופי, ולכן אני חווה את תחושותיו, כאילו היו
תחושותיי-שלי.
כאילו היו תחושותיי-שלי.
כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר והאתגר הגדול ביותר של ביקורי בכוכב זה: לא לשכוח את
ה"כאילו". לא ללכת לאיבוד בחיבוק גורף זה של הגוף – לא לשכוח מי אני.
הורמתי, ומישהו שחרר
אותי מהמטען שפלט גופי, ולקח אותי לאמי, ששדיה סיפקו את הדלק לו השתוקק גופי. לאחר
ההנקה, התעקשתי להישאר לבדי. הצלחתי לחמוק מהנמנום שתקף אותי, ולהמשיך לחשוב. חזרתי
שוב לספינת האם, ונזכרתי כיצד בחנתי את רכב הנחיתה לפני הנחיתה עצמה. המטען שלי
הכיל כלים רבים, שלבשו צורות שונות. הייתי במסע ממושך על כדור הארץ. היו מספר תחנות
בלוח הזמנים שלי, והיה חשוב מאוד שאגיע בזמן לנחיתות ולהמראות. חיפשתי את מערכת
האזעקה המובנית בכלי רכב מסוג 6. לא מצאתי אותה. עמדתי להתקשר למטה ולהתלונן על
מחדל חמור זה, ואז נזכרתי שאני עצמי ביקשתי להסיר אותה מהרכב.
מערכת האזעקה מותקנת
כמעט תמיד בכלי הרכב מסוג 6. סוכנות החלל הגלאקטית מסתייגת מאוד מהסרתה. ספרי
ההיסטוריה שלנו מלמדים שרק קומץ קטן של נוסעים נהג בטיפשות והתעלם מהסתייגות זו.
כמעט כולם עברו מחוויות קשות. ובכל זאת, כשבחרתי בדמות התינוק, העדפתי להסיר אותה.
מערכת האזעקה היא, למעשה, הגורם לסיום תוקפו המתוכנן של המוצר. בני האדם מכנים אותה
"מוות". לוח הזמנים שלי היה מתוכנן לפרטיו, ועיכוב בהמראה עשוי היה לשבש את מהלך
העניינים, עד אין קץ.
בזמן המנוחה, בין
ההנקות, החלפות החיתולים, הרחיצות ופעולות המעיים, ידעתי שעליי לגלות את הסיבה
שבשלה החלטתי לבטל את גורם המוות. התאמצתי להיזכר בביקוריי הקודמים בפלנטה זו.
ביקורי הראשון! איזה כיף זה היה! כל ריח חדש, כל מגע חדש, כל מראה משכר שפרשה לפניי
פלנטה חדשה זו, ריגש אותי. לאחר שהתגברתי עם הקשיים הראשוניים בניווט הגוף, הפכתי
למומחית בנושא. בביקוריי הבאים, בחרתי בכלי רכב יפים ומשוכללים. הדבר אפשר לי לחוות
את הנאות הגוף החושניות ולהתענג על גופי. באותם ימים, חשבתי שלעולם לא אשבע מטיולי
גוף בגוף אלה. אך שבעתי גם שבעתי.
לאחר מכן השתמשתי בסדרה
של גופים מושכים פחות, כיון שביקשתי לחקור את הנפש. בביקורי הבא למדתי על הפרסים
והעונשים שטומנת בחובה פלנטה אכזרית ומקסימה זו. בכיתי וצעקתי שאיני רוצה לחזור לשם
לעולם, אך חזרתי, שוב ושוב...
בביקורי הראשונים לא היה
לי כל זיכרון מהעבר. הדבר תמיד הפליא אותי כשחזרתי לספינת האם. בביקוריי המאוחרים,
התחלתי לחוש שמשהו מטריד אותי, שמשהו אבד לי, משהו שהיה מעבר להשגתי... בהדרגה,
התחלתי להתנגד להתניות שהוכתבו לי בידי הילידים, וסדרת הביקורים האחרונה שלי הוקדשה
למשימת ההיזכרות. בסדרה זו גיליתי ש"הילידים" אינם אלא נוסעים בחלל ששכחו את זהותם
האמיתית.
זכרונות אלו הבליחו,
בהבזקים קצרים, מדי פעם. מעולם לא ראיתי את התמונה השלמה. יום אחד, בעודי נושכת את
האצבעות בכפות רגליי, במטרה לבחון את עמידותן, גיליתי את התשובה: החלטתי להסיר את
מערכת האזעקה כיון שרציתי לזכור, בביקור זה, את לוח הזמנים שלי ללא כל אמצעי
חיצוני. הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות זאת. במטה ניסו להניא אותי מהרעיון, אך
לשווא. כשראו שאני נחושה בדעתי, נתנו לי את ברכתם.
הצגתי, בקווים כלליים,
את רעיונותיי ויעדיי בפני אנשי משרד הנסיעות הגלאקטי, והם תכננו את התאריך והמקום
המדויקים של גיחתי לאוויר הפלנטה. מה ישפיע עליי, מהן ההזדמנויות והמכשולים בהם
אתקל בדרכי, כל אלה מופו בקפדנות, ותורגמו לתרשים אסטרולוגי שכלל את גופי, את
אישיותי, ואת הארועים הכלליים שיתרחשו במהלך ביקורי. בניית גופי החלה.
במאמץ רב ובאיטיות הגעתי
לנקודה זו בזכרונותיי. את רוב זמני תפסו יניקות, רחיצות, ביקורים מייגעים - ולעתים
כואבים - אצל הרופא, והמוצי-פוצי של קרוביי וחבריי. רוב מאמציי הוקדשו ללמידה
מחודשת של החיים בגוף, ולהתמצאות בעולם. למדתי את פירוש האותות ששלחו לי הוריי,
ורכשתי באיטיות את הכישורים שצברתי בחיי הקודמים. הוריי, אחיי ואחיותי לא הכירו את
האני האמיתי שלי. עבורם, הייתי תינוקת חדשה ולא תיירת מנוסה, שביקרה כאן תכופות.
קטנותו של גופי, והעובדה שלא יכולתי עדיין ללכת גרמה להם להתייחס אליי כאל טפשה.
בזכרי שמדובר בענין
בלתי נמנע, השתדלתי למצות את המטב מנסיונותיהם המגושמים, ומכוונותיהם הטובות,
"ללמד" אותי, והתמסרתי לטיפולם. לא אהבתי הרמות ופינוקים, ומהר מאוד גיליתי שאני
יכולה להריץ את הורי ואחיי אל עריסתי באמצעות בכי. הם היו לוקחים אותי בזרועותיהם,
שרים לי, מערסלים אותי, ומשחקים איתי בצעצוע.
הייתי ילדה.
הם קראו לי גוסטי.
מקום הולדתי היה וינה,
אוסטריה, כדור הארץ.
נינה (לשעבר גוסטי)
גרבואי נולדה בוינה ב-1918 למשפחה יהודית אמידה. עם ה"אנשלוס" ב-1938 נמלטה
לאנגליה, ולאחר מכן לבלגיה, שם הכירה את בעלה. ב-1940 הגיעו השניים לארה"ב, שם
הקימו משפחה, והתבססו כלכלית. בשנות הששים הכירה נינה את טימותי לירי והצטרפה אליו
ולחבורתו במסעותיהם הרוחניים. היא נפטרה בדצמבר 1999 בסנטה קרוז, קליפורניה.