"מלים משלנו", "הזמן
הורוד", נובמבר 1999
מסעות מנדלי וסנדריל האשה
מנדלי מוכר ספרים הוא פשוט פספוס. עבור רוב
האנשים הוא בסך הכול שם של רחוב, תמוה וחסר פשר. למה שיקראו רחוב על שמו של מוכר
ספרים? אבל השם הזה הוא כינויו הספרותי של אחד מסופרי היידיש-עברית הנפלאים,
המצחיקים ועשירי הלשון שקמו לנו. שמו היה שלום יעקב אברמוביץ', והוא נולד בעיירה
קטנה במזרח אירופה ב-1835. הוא כתב בעיקר על חיי אותה עיירה, וביחוד על חיי
קבצניה, אותם הכיר מקרוב. הוא היה נשוי ואב, ובפי תלמידיו כונה "הסבא",
כך שלא ידוע אם היתה לו חיבה יתרה לבני מינו.
זו הסיבה ש"מסעות בנימין השלישי"
(הוצאת דביר, 1938. אולי הגיע הזמן להוציא אותו מחדש?) הוא פשוט ספר בל יאומן. הוא
מתאר את מסעם המשותף של בנימין (שרומז כמובן לבנימין מטודלה) ובן זוגו סנדריל האשה
(היום היו קוראים לו אוחצ'ה) מעיירתם בטלון לארץ ישראל. לישראל הם לא מתקרבים
אפילו, אלא נודדים בין עיירות היהודים העלובות שבסביבה, עלובות כאנטי גיבורים שלנו
ממש.
בנימין מתואר כמי ש"דרכו לישב בבית המדרש
כל הימים, וזוגתו אשת חיל היא מפרנסת את ביתה". אבל בנימין זה הוא גבר
שבגברים לעומת סנדריל. "בביתו לא ראה סנדריל חיים טובים. אשתו היתה שוררת
בביתו, והוא התענה תחת ידה; היא היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו מכות ב[חרון] אפה
והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה", מתאר מנדלי את הזוועות. "בימים
שלפני החג היתה מעמידתו לסייד את הבית סיד ומכסה ראשו במטפחת וקושרתה מתחת לזקנו.
והוא היה קולף לה בולבוסין [תפוחי אדמה], מגלגל ופותת לוקשין [אטריות], עוסק
במילואת דגים, נוטל גזרי עצים ונותנם במערכה ומצית בהם אש, כארח נשים, ובשביל כך
היו קוראים לו סנדריל האשה" (ההערות בסוגריים המרובעים הן שלי). כארח הנשים
נשמע בדיוק כמו "ארח כנשים", כלומר המחזור החודשי בשפת חז"ל. מדהים
כמה סופר יהודי מזדהה בעצם, עם האמונות האנטישמיות שרווחו בתקופה זו, של סוף המאה
ה-19.
דניאל בויארין, במאמר "פרויד ופליס: הומופוביה,
אנטישמיות והמצאת אדיפוס" (פורסם בעברית, בתרגומה של עמליה זיו במקראה
"מעבר
למיניות") העוסק בפרויד ובהיסטריה גברית, מתאר אמונות מעין אלה, שהפכו את
הגבר היהודי ל"מנושה" (מלשון אשה), ובעצם להומוסקסואל, וכך שילבו
הומופוביה ואנטישמיות בצורה מושלמת (הסקסיזם הרי מובן מאליו). היהודים נחשבו
"מנוונים" עד כדי כך שיש שהאמינו שהם מקבלים ווסת. הם היו פאסיביים,
עסקו בלימוד ובעבודות תפירה, ונשותיהם, ממש כמו נשותיהם של גיבורינו, מתוארות
כבוצ'יות חסונות, ופעילות כלכלית. האשה היתה הבוס.
והסיפור ממשיך. "אותו סנדריל האשה בחר לו
בבנימין לאיש סודו. ומה ראה בנימין שבחר דווקא בסנדריל? מפני שבנימין היה מרגיש
בלבו תמיד מעין חיבה וגעגועים לסנדריל, ופעמים היה מודשן עונג על אמרי פיו".
בנימין מגיע לביתו של סנדריל, מוצא אותו מקלף בולבוסין, והוא כולו פצע וחבורה ומכה
טריה. ומה הוא אומר לו, לאהבו נפשו? "הנח חביבי, את הבולבוסין שלך ובוא
נתייחד בחדר ואיש אין שם. רצוני לגלות לך את לבי, יותר לא אוכל להתאפק, דמיי
רותחים בקרבי ואליך תשוקתי, מהר ובוא אחריי שמא תבואי היא ותפסיק אותנו
באמצע". לרוע המזל, דווקא בשיאה של ההתייחדות, החיבוקים והנשיקות, נכנסת אשתו
של סנדריל-האשה ואומרת: 'תפח רוחך! הביטו נא את הנאהבים והנעימים האלה. הם עומדים
שם בבית ומחבקים זה את זה, ופה עומדת עז ואוכלת את הבולבוסין".
מנדלי משתמש כאן בפסוקים מהמקורות שמדברים על
אהבה חושנית גדולה, מה שמוסיף עוד נדבך של תחכום לתאוריו המשעשעים. השאלה היחידה
שנותרת ללא מענה היא: היכן היתה אשתו של סנדריל בזמן שהעז אכלה את הבולבוסין, ושני
אלה השתוקקו זה לזה? האם היא ביקרה את אשתו של בנימין? כנראה שהחיים בעיירה היו
הרבה יותר מעניינים משחשבנו. לכו תדעו מה הולך היום במאה שערים.