דוגמת תרגום מתוך:

טימותי לירי, פלשבקים: אוטוביוגרפיה; הסטוריה תרבותית וחברתית של תקופה, הקדמה מאת וויליאם בורוז, פרק 3: מפגש מחודש עם האלמנה דאגלאס, עע. 23-25.

Timothy Leary, Flashbacks: An Autobiography; A Personal And Cultural History of an Era, foreword by William Burroughs. New York: G. P. Putnam’s Sons, 1990, “Chapter 3: Reunion with Widow Douglas”, pp. 23-25.

אביב 1960, אוניברסיטת הרווארד

למעבר להרווארד היו לא מעט השפעות חיוביות נוספות על חיי. הטובה שבהן היתה הפיוס עם אימי האלמנה, אביגיל. היא התגוררה עם אחותה, דודה מיי, בבית בו נולדה שבעים ושתיים שנים קודם לכן. דודה מיי התגוררה כל חייה בבית חווה ספון עץ זה שנבנה בידי אבי סבי לפני מלחמת האזרחים.

החוג החברתי השלו של שתי נשים מהוגנות אלה כלל מורות בפנסיה, כולן איריות קתוליות וכולן (למעט אמי) בתולות זקנות. השיחות שניהלו במסיבות התה שלהן סבבו בעיקר סביב נושא המשפחות. לאביגיל המסכנה היו מעט מאוד חדשות טובות שיכלה לספר על בנה היחיד, לאחר מותה של מריאן[1][DP1] . הופעתי הפתאומית כחבר סגל בהרווארד שינתה כל זאת. אמי היתה מרוצה מאוד. בשבוע החמים הראשון של האביב, העמסתי את הילדים על מכונית שכורה ופניתי מערבה, לאורך כביש האגרה של מסצ'וסטס, לבקר אותן.

1920-1930, ספרינגפילד, מסצ'וסטס

בתקופה שבה נולדתי, היתה ספרינגפילד, עיר הולדתו של אבי, עיר תעשייתית חביבה, ולא גדולה במיוחד. ספרינגפילד, נודעה כאתר בו התרחש מרד השייז, ההתקוממות המזוינת הראשונה נגד סמכות השלטון האמריקאי. מאוחר יותר היתה לתחנה על רשת הדרכים המחתרתיות, מקלט לעבדים שחורים שברחו לחופשי.

משפחת לירי היתה משפחה עירונית, תרבותית ואמידה – ובעיני – זוהרת. מהענף הבוסטוני שלה צמחו כמה רופאים, שהבולט בהם היה פרופסור באוניברסיטת טאפטס,  ששימש במשך שנים כרופא העיר של בוסטון. ד"ר טימותי לירי ידוע זה, שעל שמו נקראנו אבי טוט ואני, פרסם מספר מחקרים קלאסיים על מחזור הדם.

הלירים היו הדור הראשון של מהגרים איריים שפשע, עבודת כפיים ופוליטיקה, קידמו אותם מעלה, למעמדם  כמדענים ואנשי מקצוע ביבשת החדשה. סבא לירי נחשב לאירי הקתולי העשיר ביותר במערב מסצ'וסטס – בעל נכסים ברחוב מיין. הוא אסף כרזות של שחקניות ושחקנים חשובים של המאה ה-19, אירח אורחים משכילים, וניסה להתעלם ממעלליהם של שאר בני משפחתו. בעת בואי לעולם הוא היה כבר בגימלאות, ובילה את מרבית זמנו בחדר ענק, ספון ספרים.

הזכרון החי ביותר שהותיר לי סבי התרחש בערב חורפי, בו מצא אותי ישוב על רצפת חדר העבודה שלו, קורא את Life on the Mississippi. הוא חקר אותי על הספרים שקראתי. כשאמרתי לו שקראתי שמונה עד עשרה ספרים בשבוע, שאל אותי מה למדתי מהם. אז סימן לי לבוא אחריו אל חדר השינה שלו, קודש קודשים אסור שרק המשרתת הורשתה לבוא בו. הוא התפשט בצניעות כה רבה, שלא יכולתי להבחין ולו בחלקת גוף חשופה אחת, כשלבש את כותונת הלילה הארוכה שלו.

"תשעה ילדים, ששה נכדים", מלמל, "כולם בורים ועמי ארצות להכעיס. אתה היחיד שקורא".

הוא הכניס את גופו החלוש לתוך מיטתו וסימן לי לבוא אליו.

"בן כמה אתה?"

"עשר".

"אתה הצעיר והאחרון שבנכדיי ולכן אתן לך את העצה הטובה ביותר שאוכל לתת". הוא התרומם לתנוחת ישיבה. "לעולם אל תעשה דבר כפי שעושים האחרים, ילד. אתה מבין?"

"אני לא בטוח, אדוני".

"מצא לך דרך משלך. היה יחיד מסוגך. עכשיו אתה מבין?"

עדיין לא הייתי בטוח שהבנתי, אך אמרתי שכן.

"טוב. כעת אלך לישון. כבה את האור בצאתך".

אלה היו המלים המשמעותיות היחידות שאמר לי אי פעם.

דוד ארתור היה מקור כל הזוהר בבית לירי. אף על פי שמעולם לא דיברו, או אפילו חשבו, על הומוסקסואליות, במבט לאחור ברור שהוא היה הומו. היתה לו רשת של בוטיקים אופנתיים לבגדי נשים בפאלם ביץ', סראטוגה וספרינגפילד, והוא נסע לפתיחות בפאריס, ולתצוגות בניו יורק מלווה במוכרות ובדוגמניות יפהפיות. ארתור תמיד חזר עם מתנות יוקרתיות לנשים – מעיל פרווה לאמי, או תכשיטים לדודה שרה. נשים אהבו את הרווק הנשי ארתור, שכנראה הבין מה הן רצו.

גם דודתי האלמנה שרה התגוררה בבית לירי. היא היתה אשה חמה, מוזיקלית ועליזה. בנה פיל, איש יפה תואר ונעים הליכות עם חיוך בעיניים, היה מבוגר ממני ב-15 שנה, והיה ידידי הבוגר היחיד. ראיתי איך פיל מחזר אחר אניטה ונישא לה. אניטה, שהיתה יפהפיה בעלת שער שחור כעורב, נהגה לעשן סיגריות מוראד באלגנטיות יתרה, שואפת את העשן מפיה אל אפה. הו אניטה!

היו עוד דודים ודודות ודודנים ודודניות בני לירי שבאו והלכו בסערה, כשהם עושים סצינות, מקימים שערוריות ונעלמים כלעומת שבאו. דודה פרנסס ברחה לקנזס סיטי עם פרוטסטנטי, וטוט שוגר ברכבת, להחזירה. הדודנית סיסי התחתנה עם אפיסקופלי אמיד, ואז – שומו שמיים – הפליגה לפאריס להתגרש.

אופרות סבון נפלאות ליוו את מוצאותיהם ומבואותיהם של כל אלה.

הלירים היו תוססים, עסיסיים, ושונים מאוד ממשפחתה של אמי, בני פריס, חוואים אמידים ואדוקים, שהתגוררו באינדיאן אורצ'רד, כפר שנמצא 9 ק"מ מזרחית לספרינגפילד.