גלויה מגן עדן: המצעד ("הזמן הורוד", יולי 2005)

 תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא זכה להכיר את "פנדורה" המופלאה נוחה עדן, המגזין (אני יודעת שמגזין, עיתון, כתב עת, כולם זכר, בשבילי היא היתה נקבה. כזאת אני.) שאליו שלחתי גלויות מגן עדן מדי חודשיים: לפני שנה וקצת עברנו, זוגתי, אני, והילד, שהיה עדיין בבטן, לסנטה קרוז, בירת הלסביות העולמית. סנטה קרוז היא בעצם בירת האלטרנטיבה העולמית: מגולשים ועד מכשפות, כאן תמצאו כל מה שהוא לא ממסדי, וזה כולל אפילו רפובליקנים לא ממסדיים (נגד בוש, כמו בסטיקר אחד שראיתי לפני הבחירות).  באוניברסיטה של סנטה קרוז (UCSC) נטבע המונח "קוויר" בגרסתו העכשווית, הגאה והמרדנית. יש כאן יותר סטרייטיות שלא מגלחות שיער מבכל מקום אחר בעולם, יותר לסביות מהומואים, ולהערכתי גם יותר טרנסים שעוברים מאשה לגבר מההפך. בקבוצת האימהות שלי אני הלסבית היחידה, ככל הידוע לי, אבל הזוגיות שלי נתפסת כמובנת מאליה, אף גבה לא מורמת בענין, אף סימן שאלה לא מצטייר על הפנים. כמו שאומרת אשתי שתחיה: "בוודאי שיש לסביות ברחוב. זה רחוב בסנטה קרוז, לא?"

לכן חשבתי שה- Dyke March המקומי יהיה מצעד הומה נשים, טף וכלבים. ביום שבת שלפני מצעד הגאווה הגדול, הגעתי למקום המפגש, תמהה במקצת שהארוע מתקיים בכיכר השעון, היא נראתה לי קטנה מדי. בוודאי סוגרים את הכבישים מסביב, חשבתי לעצמי, וכשראיתי את כל המכוניות מסביב, חשבתי שאולי הארוע עוד לא התחיל. אבל השעון הראה אחרת, והאמת היא שהיו שם כמה וכמה לסביות, שהתגודדו מסביב למנחת הארוע. חוץ מאיתנו היו שם עוד שלוש זוגות של אימהות, וכל השאר היו דייקיות מבוגרות, מהדור שהתחיל את המהפיכה, ובייבי דייקס, סטודנטיות שלבשו בגדים רדיקליים, והתמרחו בצבעים רדיקליים, ועשו דברים רדיקליים בעליל, שתיכף ידובר עליהם. אחרי כמה וכמה הופעות (אחת משוררת, אחת זמרת, ילד אחד של לסביות שהן גם זוג מעורב שרקד ברייקדנס, וג'ינה ג'גואר, טרנסווסטיט היפי חמוד ששר בקול עמוק שירים של בוב דילן) בהכירי את לוח הזמנים של מצעדים בארץ, חמקתי לנגיסת בוריטו שתי דקות לפני תחילת המצעד, ובעשר הדקות שהחמצתי, הן (כל החמישים ושתיים, לא כולל תינוקות) כבר הספיקו להתקדם לאורך רחוב ראשי שלם. רדפתי אחריהן, עם הילד עליי במנשא, והצלחתי למצוא את זוגתי רק משום שהמצעד התעכב קמעה. מדוע ולמה? ובכן, הסתבר שהמשטרה ביקשה מהזושות הגאות לצעוד  בצד אחד של הכביש. אשתי סיפרה לי שמליסה, דייקית עטורת רעמת ראסטות בצבע חינה, קראה במגאפון בקול דרמטי ומתסיס (רדיקלי אמרתי כבר?): שלא יגידו לנו שאנחנו יותר מדי", ושתי דקות אחר כך, בקול ענייני: "בואו נעבור לצד השני, אנחנו חוסמות את התנועה". במהלך הצעדה ברחוב הבא, שבה השתתפתי גם אני, בין הקריאות One, two, three, eight, how do you know you’re wife is straight (תרגום חופשי: "אחת, שתיים, ארבעים, אולי אשתך אוהבת נשים?") ל- We’re here, we’re queer, we’re not going shopping ("אנחנו כאן, אנחנו קווירים, ולא באנו לעשות קניות". נכון, רק סטרייטיות קונות נעליים. ואגב, לא דיברו כאן פעם על הדולר הורוד?) מליסה לא הפסיקה לדבר על המרי האזרחי של המצעד. איזה מרי היה כאן, התפלאתי. מסתבר שלמצעד לא היה רשיון. למה? רשיון עולה המון כסף, שכנראה לא היה למארגנות המצעד. ולמה זה עולה כסף? כי אבטחה וניקיון עולים המון כסף. בכל אופן, מכונית משטרה הזדחלה מאחורינו כל הדרך, שומרת על הפרדה בינינו לבין שאר העיר, שהסתובבה שם מחוייכת. כי, באמת, על מה כל הרעש? נדמה היה לי לפעמים שמליסה ושאר הלסביות הרדיקליות מחפשות אקשן. בעיר  שבבנין העיריה שלה חולקה מריחואנה רפואית לפני כמה שנים, אף אחד לא מתרגש מזוג ציצים חשוף, או מהמלה "לסבית". סנטה קרוז זה לא ירושלים. נכון, הממשל הפדרלי מנסה להתנכל לנו, אבל אפילו בקליפורניה (שבה שוכנת עירנו הנאווה), החל מה-1.1.2005, אפשר לרשום בתעודת הלידה, תחת הסעיף "הורה"  את בת זוגתה הרשמית של אמו הביולוגית של הילד/ה, בלי צורך לעבור תהליך אימוץ.  אולי בגלל הרדיקליות לכאורה הזאת היו שם בעיקר צעירות מאוד, או נשים מבוגרות. כי כשאת צעירה ויוצאת מהארון, את צריכה לבעוט, וזה מה שעשו הרבה נשים בשנות השבעים, כשכל התנועה היתה בתחילת דרכה. ואולי היום, להיות רדיקלית זה דווקא לא לבעוט ולא להיות נגד, אלא להביא מסר חיובי, מקיף, מסר של אהבה, של קבלת כל קשת הצבעים. מסר שאומר: "בואו תצטרפו אלינו, יהיה שמייח", ולא: "העולם מחורבן, ורק אנחנו צודקות". בעיטות מתאימות לשלב הראשוני. אחר כך, צריך לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע.   

למחרת  בבוקר, התייצבנו, דנה, מימי ובועז ויילד לבית פלג, במצעד הגאווה, מאחורי השלט של Triangle Speakers, שירות ההרצאות המקומי, שבו אני מתנדבת לעתים. זוגתי אמנם עובדת עבור WAMM (Wo/men’s Alliance for Medical Marijuana ברית א/נשים למען מריחואנה רפואית), ארגון שיש בו לפחות 50% קווירים, אבל אני רציתי לצעוד עם הארגון הקטן שלי, והיא רצתה שנצעד כמשפחה. היא ידעה למה. מאחורינו המתינו לתורם אנשי PFLAG (הורינו וחברינו, "תהיל"ה" המקומית), שתמיד גורמים לי להזיל דמעת התרגשות, ולפנינו היתה תזמורת במדים מרשימים, שהצליחה להעיר את מר פלג הצעיר כל פעם שחצוצרותיה פצחו שוב בתרועה. לא רחוק מאיתנו התאמנה Cheer SF, להקת מעודדות ומעודדים, בסלטות כפולות באוויר, מחזה מעורר הערצה או חרדה, תלוי בצופה. לי זה הזכיר את משחקי האמון שבהם לא הרשיתי לעצמי לעולם ליפול אחורה. ואלה קופצים באוויר לתוך רשת שמורכבת מזרועות מורמות בלבד. כשהתחיל המצעד, קלטתי כמה אני מתרגשת: משני צידי הרחוב עמדו אנשים, הריעו ומחאו כפיים. בארץ אין כזה דבר. או שאתם במצעד, שהוא גוש אחד של צועדים, עם כמה שלטים, או שאתם לא שם. בשנה שעברה, בסן פרנסיסקו, היינו, אשתי, אני והעוּבּר בין הצופים, וכשראיתי את המשפחות הגאות, הבטחתי לעצמי שבעוד שנה אני אהיה בין הצועדים. והנה אני כאן, וכולם גאים בי! בי ובמשפחה הקטנה שלי. נזכרתי כמה לא פשוט היה המסע הזה שלי, ואיפה הייתי לפני עשר שנים, כשהוא רק התחיל. בחלומות שלי, לפני עשר שנים, הייתי חלק ממשפחה כזאת, אבל על מצעד כזה, לא העזתי אפילו לחלום. בשנה הבאה בירושלים.

gimmel@danapeleg.com