גלויה מגן עדן : מזִין, לא מזיין ("הזמן הורוד", ספטמבר 2005) 

לפני שאתחיל לכתוב על הספר הטעון הזה, "משגל" מאת אנדריאה דבורקין, בהוצאת בבל, בתרגום דניאל פרידמן, גילוי נאות:  אני עובדת מדי פעם עם "בבל", אם כי לא באופן קבוע. לרוב אני נמנעת מלכתוב על ספרים שיש לי איזשהו קשר להוצאה בה יצאו או לסופרות שכתבו אותם, אבל הפעם ידעתי שאני רוצה לכתוב על הספר הזה, עוד לפני שקראתי אותו. באופן כללי,  הספר עוסק בזיון, בהטיה האקטיבית. בחדירה של פין, בעיקר לנרתיק, חצי פרק עוסק בפי הטבעת. בצורה הזאת, מפורשת מאוד, עירומה מאוד.  "משגל" נכתב כמו התרסה אחת ארוכה של צד אחד בתוך ריב עמוק וקשה ומכוער ומכאיב. הצעקות האלה זכו  לתגובות קשות ועוינות, מכל הכיוונים, כולל הפמיניסטי. אי אפשר להגיד שמשגל, מעצם הגדרתו, קיומו וטבעו, הוא רע לנשים, שהוא משעבד אותן לגברים, הופך אותן לנחותות מרגע התקיימותו, מסמן אותן באות קין צורבת, מכניע אותן וכופה עליהן לנצח להימחק, להיחשב נחותות, להיות לחפץ - בלי למשוך אש.  "כל חילול של גוף האשה יכול להיות מין בשביל גברים. זוהי האמת הבסיסית של הפורנוגרפיה" (עמוד151), היא כותבת במשפט שמתמצת את מהותו של הספר הקשה הזה. והיא מביאה אינספור הוכחות מהספרות, מהשפה, מהתרבות האנושית. הוכחות מוצקות. היא טוענת שכל עוד קיים משגל, תתקיים היררכיה גברית, שכן המשגל חסין בפני שינויים חברתיים ורפורמות. ואני רוצה לעצור, ולהגיד לא, רק רגע. ואני עוצרת. הכתיבה שלה שוטפת ושוצפת, כמו לבה רותחת, ואני מוצאת את עצמי נמלטת, בורחת ממנה. מבקשת להפסיק, לסתום את האוזניים. די, תפסיקי לצרוח, אני רוצה להגיד לה. והיא ממשיכה, מבין עמודיו הלבנים להפליא של הספר, ואני מוצאת את עצמי חוזרת אליה, בורחת ונמשכת אליה כאחת.

איך אפשר לכתוב על ספר כזה, לקרוא ספר כזה, בלי לכתוב על עצמי, בלי לראות את עצמי משתקפת מבין דפיו? הספר הזה דורש התבוננות. על ההיסטוריה המינית שלי, ויותר מזה - על המטען שאני מביאה איתי כשאני קוראת בו. המטען של סקס שחוויתי, כביסקסואלית, עם אנשים שנמשכתי אליהם, שאהבתי אותם, שרציתי בקשר איתם. עם גברים, כמעט תמיד חוויתי פוטנציאל פגיעה. החשיפה תמיד היתה קשה לי, תמיד דרשה הרבה יותר הכנה עבורי. בהרבה מקרים היא היתה שווה את המאמץ, ביחוד כשהיה מדובר בבן זוג אוהב וסבלני. אבל תמיד היה שם איזשהו מכשול שהיתי צריכה להתגבר עליו, כדי להיפתח, להשתחרר, ליהנות. אולי בגלל הפרהיסטוריה שלי, בה טמון אי שם זכרון בלתי מפוענח של פגיעה, שמסרב להתפצח. הצלקת הזאת הוביל אותי לפגיעה שאני זוכרת בבירור, לאונס בדייט בגיל 24, ולכל מיני מקרים שבהם אני, בסיטואציה כזו או אחרת, נפגעתי, נמחקתי בסקס. לא משהו שאפשר לקרוא לו בשמות גדולים כמו אונס, או התעללות. דבורקין, כאמור, צודקת במידה רבה: אנחנו חלק מחברה שרואה את הנשים כנחותות מגברים, שאומרת לגברים שמותר להם לקחת, לדרוס, למשוך, לזיין, שנשים נועדו להנאתם, לשירותם. גם אנחנו, הנשים, חלק מחברה כזאת, וגם אם אנחנו פמיניסטיות, ופגאניות, ומה לא, עדיין המסרים האלה צרובים בנו. אבל החברה האנושית משתנה כל הזמן.  גם דבורקין עצמה, בנקודות מסוימות, מערערת על נחרצות השקפתה-שלה: "...אף  שהפין שלו איננו - נעלם בתוך מישהו אחר, עטוף, חנוק, בתוך בטנה שרירית של בשר שהוא לעולם איננו רואה, רק מרגיש: כשהיא אוחזת, משחררת, אוחזת, חזק יותר, הדוק יותר, דחוס יותר, ואז דוחפת החוצה... " (עמוד 79). אני לא מתה על התיאור הזה. אין לי עניין שבני אדם יבעלו - או יזיינו, במובן הדבורקיני - בני אדם אחרים, אבל זהו בהחלט תיאור אלטרנטיבי, שמשמעו: המציאות יכולה להיות אחרת. כל העניין הוא בעצם עניין התניה חברתית-תרבותית.

.

אני מבינה את הזעקה של דבורקין. אבל אני לא רוצה להישאר שם לנצח, להנציח את הפצע, לנבור בו כל הזמן, כך שלא יירפא לעולם, בתור הוכחה שהעולם מחורבן ולנצח יישאר ככה. לא.  אפשר ורצוי לבחור תיאור של סקס אחר. תיאור שבו אין צד שבולע, או צד שמכניע. יין ויאנג מתמזגים ביניהם, אין שם חודר ונחדר. סקס, מנקדות המבט הזאת, הוא מתנת האלה, הביטוי הנעלה ביותר של אהבה בין שני בני אדם, ההתמזגות האולטימטיבית, מקום חסר גבולות, בו, בניגוד לתיאור שלה, אנחנו לא נמחקות, לא הופכות לבשר מבשרו של הגבר (בהקשר הזה), כי אם יוצרות - ויוצרים - קרבה ואינטימיות, משילים הגנות ישנות, ומתמלאים באנרגיה חדשה, מטיבה, מזינה. מקום בו אנו בוראים את עצמנו מחדש, אוהבים כל פעם מחדש, לומדים את עצמנו ואת בני זוגנו מחדש כל פעם. בשיאו, סקס כזה הוא ריטואל מקודש של אהבה, אבל הוא גם יכול להיות אינטימיות שקטה ומענגת לא פחות. בכל מקרה, זהו בראש ובראשונה ביטוי של אהבה, הוקרה, רצון באינטימיות, בהכרה אמיתית של בן או בת הזוג, כאדם אחר, שונה ודומה.

דבורקין, שנפטרה השנה, מעולם לא הכחישה שהיא לסבית. היא היתה נשואה לגבר, שבעצמו היה הומו. הנקודה הלסבית בולטת כאן בהיעדרה. ואני מציעה כאן המשך, מהזווית הלסבית, מהחוויה האישית שלי. ליתר דיוק, מהתחושה שחוויתי בפעם הראשונה עם אשה, ואני מוכרחה להודות, חדירה לא היתה שם. לא היינו זקוקות לזה כדי להרגיש שכשאנחנו יחד, אנחנו עולם שלם. אני בטוחה שנשים יכולות לפגוע זו בזו באמצעות סקס, ממש כמו גברים - אבל אני אישית, מעולם לא חוויתי פגיעה כזאת מאשה. אולי משום שבחברה שלנו, גברים באים עם איבר שנחשב לכלי זין, ונשים עם גוף שמכיל, שמזִין, ומשום שאנחנו לא חייבות להיחדר או לחדור כדי ליהנות. אפשר לעשות גם את זה, כמובן, וזה יכול להיות מענג ושוויוני, כמובן, אבל זה לא הכרחי. ואולי אם אנחנו יכולות לעשות את זה, זה אפשרי גם בסקס הטרוסקסואלי. אני לא אומרת שזה קל. זה דורש הרבה עבודה ומודעות, בעיקר מצד גברים, וגם מצד הנשים. אבל אני מאמינה שזה אפשרי. סקס הוא כלי רב עוצמה. לרעה - וגם לטובה. ואם אפשר לעשות סקס אחר, אולי גם אפשר באמצעותו ליצור עולם אחר, טוב יותר.

gimmel@danapeleg.com