גלויה מגן עדן: כוחה של קהילה   ("הזמן הוורוד", אוגוסט 2005)

באחד מימי ראשון האחרונים יצאתי לסיבוב יארד סיילס בשכונה. אנשים פותחים את הגראז', מחליטים מה הם לא צריכים, ובמקום לזרוק, פורסים על הדשא ומוכרים בסופשבוע בזיל הזול.  יום ראשון, היום השני של היארד סיילס, נחשב ליום פחות טוב, בו מוכרים לרוב את מה שלא נמכר ביום שבת. מצד שני, אפשר למצוא מציאות של ממש, והמון דברים בחינם. כך קרה שהגעתי למכירה כזאת, באחת עשרה בבוקר, כשיותר פריטים חינם אין כסף גדשו את שפת המדרכה מאשר אלה שנמכרו בחצר מאחוריה. מכורה לחיטוטים האלה, התחלתי לנבור בערימות, וכמובן שמצאתי שם המון דברים שאין לי צורך ממשי בהם, כמו קופסאות מתוקות כאלה, עם איורים חמודים. על אחת מהן נכתבו ברכות על כל דפנות הקופסה: "חיו טוב", "היו שמחים" - ועל איור דגל אמריקאי, כמה מפתיע, נכתב - "חפשו את האושר". הסכר נפרץ. לקחתי את הקופסה הזאת, וגם את כל שאר הדברים המתוקים שימלאו את המדפים שלי, בבית שאני עומדת לעבור ממנו בעוד שנה. זה היה כל כך אמיתי ונכון. באומה שבה מלים כמו "פטריוטיות" כוונתן "תסתמו ותסכימו עם הנשיא", ובהרחבה "אנחנו נפר את זכויות האזרח שלכם, כי אנחנו יכולים", נעים להיזכר בזכות הבסיסית, שכתובה במגילת הזכויות שלה. במיוחד לאורם, או לחשכם של כמה ארועים שארעו בזמן האחרון וגרמו לי לחשוב פעמיים על כותרת המדור הזה, "גלויות מגן עדן". הקלישאה אומרת "צרות בגן עדן", אבל מדובר ביותר מצרות. מדובר בחלחול של אמריקה השמרנית, האטומה, חסרת הלב, למקום הזה, שבו באמת יש לאנשים חופש ליישם את העיקרון של חיפוש האושר.

ארוע אחד במיוחד, משפיע על חיי מקרוב: פסיקת בית המשפט העליון של ארה"ב, שקובעת שאדם לא יכול לגדל מריחואנה למטרות רפואיות עבור יותר מאדם אחד, גם במדינות שבהן מריפואנה (מריחואנה רפואית) היא ענין חוקי ורשמי, ובמקומות כמו סנטה קרוז, בהם המשטרה המקומית מגינה על חולים ולא שוללת את זכויותיהם. הפסיקה הזאת שומטת את הקרקע מתחת לרגליהם של ארגונים כמו WAMM (ר"ת של  Wo/men's Alliance for Medical Marijuana , "ברית א/נשים למען מריפואנה").  אם אתם מכירים אותי, אתם יודעים שאני חסידה גדולה של מריפואנה. אם אתם מכירים חולה אחד שמריפואנה עזרה לו, גם אתם חסידים גדולים של התרופה הזאת. ההשפעה הקלילה שלה על אנשים בריאים, מתגמדת לעומת המזור וההקלה שהיא מביאה לחולים קשים, בעיקר איידס וסרטן, אבל גם אפילפסיה, טרשת נפוצה, דלקת פרקים ועוד. זה ארגון קווירי, לא רק משום שהמייסדת שלו, והרבה מחבריו, קוויריים, אלא משום שיש בו קבלה מוחלטת של אנשים. הקריטריון היחיד הוא המחלה.

יש שיטעו ויראו בו מועדון קניות, התארגנות של חולים שקונים את התרופה יחד ממקום מוכר. אבל בארגון הזה, כסף לא מחליף ידיים. אפשר תמיד לתרום, אבל זה לא תנאי. עיקרון הפעולה של הארגון הוא, למעשה, העיקרון הקומוניסטי הישן והטוב: כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. את יכולה לבוא כל שבת לגינה, להשקות ולעדר, אחלה. אתה יכול לשבת ולמיין עלים, מה טוב. אתם טובים בהעברת קשר, תבורכו. רוצות להכין שלט למצעד הגאווה, איזה יופי. אתם מאושפזים בבית חולים? אנחנו נדאג לכם. "לפי צרכיו" אומר גם שלכל חולה יש מטפל/ת, אם צריך או לא צריך. לרוב מדובר בבן/בת זוג או קרובי משפחה אחרים, אבל יש גם מתנדבים שמטפלים באנשים שלא נמצא להם מטפל אחר. זאת קהילה אמיתית, של אנשים שתומכים זה בזה. פסיקת בית  המשפט קשה משום שמי שזקוק לתרופה באמת, דהיינו, חולים קשים, לא מסוגלים לגדל אותה בעצמם. אבל היא טרגית משום שהיא מפרקת קהילה.

לפני שבוע בערך עברנו דירה. זוגתי, שעובדת בWAMM תמורת משכורת זעומה (והרבה סיפוק והכרת תודה, יש לציין) שמפרנסת את שלושתינו כאן, ביקשה עזרה בהעברת הדירה במפגש השבועי של WAMM. הגיע זוג, חולה סרטן ואשתו, שנידבו טנדר ענק. עוד טנדר נידב חולה אחר. הגיע בחור עם HIV, שהוא במאי וכוראוגרף, שובע לפני פרמיירה, מתנדב אחד, סטודנט חמוד, ועוד שלושה חברים מחוץ ל-WAMM. סביר להניח שהיינו מצליחות להסתדר אפילו בלי אנשי WAMM. זה היה לוקח קצת יותר זמן, יותר בלגן, יותר כסף. אבל מה שהיה מדהים כל כך בכל הסיפור הזה, היה לראות אנשים שאינם במצב בריאותי תקין, מרימים, מושכים, מזיזים, עושים דברים שאנשים בריאים כמוני יתקשו בוודאי לעשות. בשבילם זה היה אימון כושר, שמחזק אותם עוד יותר, בדרך לריפוי. למריפואנה יש תפקיד חשוב בכל זה, אבל לא פחות חשוב הוא התפקיד שמשחקת כאן הקהילה. הם יודעים שהם לא לבד. יש להם אפשרות אמיתית לחפש את האושר, או לפחות הקלה מהסבל.

הזכות הזאת, לחפש את האושר, נולדה מתוך חברה של אנשים נרדפים. היא הפכה בתרבות האמריקאית של העשורים האחרונים לחזון איין ראנדי של "אינדיוודואליזם", ובתרגום ספיציפי יותר, לחופש לחמוס ולנצל בני אדם וסביבה כדי לבנות מכוניות גדולות יותר ובתים גדולים יותר, שבהם יוכלו לחיות המוני אנשים לבד. על פסי הרכבת כאן נוסעות בעיקר רכבות משא, ובכבישים המהירים שנמתחים כאן מכל חור לכל חור אחר, רואים המוני אנשים שנוסעים, כל אחד וכל אחת ברכב משלה. נוסעים לאסון אקולוגי, שמכתיבה הכלכלה הזאת. נתיב ה-carpool שמיועד לאנשים שנוסעים יחד במכונית אחת, ריק. אינדיווידואליזם זו מלה יפה. אני מאמינה בזה ברובד האישי. אני מאמינה שכל אדם צריך להתבונן, לחפש את מה שמתאים לו באמת. אנחנו יודעים מה אפשר לעשות בבית גדול לבד. לראות טלוויזיה. לאכול חטיפים. לגלוש באינטרנט. כל מה שראשי התאגידים רוצים שתעשו, שתאמינו בפרסומות. אבל האמת היא שמוצרים חומריים לא מביאים את האושר, כי כדברי הקלישאה, זה צריך לבוא מבפנים. את החיפוש הזה אי אפשר לעשות לבד. אפילו נזירים שיושבים בראש הר, למדו קודם אצל מישהו. כל מי שיצא מהארון אי פעם, יודע כמה עצומה חשיבותה של קהילה בתהליך של התפתחות אישית וריפוי. זאת תרופה שהשפעתה החיובית עולה אפילו על זו של מריפואנה. מי שמנסה לפרק קהילות, לפרק את החברה, בשם עקרון האינדיווידואליזם, עושה משהו מסוכן הרבה יותר מעישון ג'וינט. וזה מה שקורה כאן. תזכרו את זה בפעם הבאה שתחשבו על ארצות הברית של אמריקה, ארץ האפשרויות המוגבלות למדי.

גלויה מגן עדן: המצעד ("הזמן הורוד", יולי 2005)

מאת דנה ג. פלג

תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא זכה להכיר את "פנדורה" המופלאה נוחה עדן, המגזין (אני יודעת שמגזין, עיתון, כתב עת, כולם זכר, בשבילי היא היתה נקבה. כזאת אני.) שאליו שלחתי גלויות מגן עדן מדי חודשיים: לפני שנה וקצת עברנו, זוגתי, אני, והילד, שהיה עדיין בבטן, לסנטה קרוז, בירת הלסביות העולמית. סנטה קרוז היא בעצם בירת האלטרנטיבה העולמית: מגולשים ועד מכשפות, כאן תמצאו כל מה שהוא לא ממסדי, וזה כולל אפילו רפובליקנים לא ממסדיים (נגד בוש, כמו בסטיקר אחד שראיתי לפני הבחירות).  באוניברסיטה של סנטה קרוז (UCSC) נטבע המונח "קוויר" בגרסתו העכשווית, הגאה והמרדנית. יש כאן יותר סטרייטיות שלא מגלחות שיער מבכל מקום אחר בעולם, יותר לסביות מהומואים, ולהערכתי גם יותר טרנסים שעוברים מאשה לגבר מההפך. בקבוצת האימהות שלי אני הלסבית היחידה, ככל הידוע לי, אבל הזוגיות שלי נתפסת כמובנת מאליה, אף גבה לא מורמת בענין, אף סימן שאלה לא מצטייר על הפנים. כמו שאומרת אשתי שתחיה: "בוודאי שיש לסביות ברחוב. זה רחוב בסנטה קרוז, לא?"

לכן חשבתי שה- Dyke March המקומי יהיה מצעד הומה נשים, טף וכלבים. ביום שבת שלפני מצעד הגאווה הגדול, הגעתי למקום המפגש, תמהה במקצת שהארוע מתקיים בכיכר השעון, היא נראתה לי קטנה מדי. בוודאי סוגרים את הכבישים מסביב, חשבתי לעצמי, וכשראיתי את כל המכוניות מסביב, חשבתי שאולי הארוע עוד לא התחיל. אבל השעון הראה אחרת, והאמת היא שהיו שם כמה וכמה לסביות, שהתגודדו מסביב למנחת הארוע. חוץ מאיתנו היו שם עוד שלוש זוגות של אימהות, וכל השאר היו דייקיות מבוגרות, מהדור שהתחיל את המהפיכה, ובייבי דייקס, סטודנטיות שלבשו בגדים רדיקליים, והתמרחו בצבעים רדיקליים, ועשו דברים רדיקליים בעליל, שתיכף ידובר עליהם. אחרי כמה וכמה הופעות (אחת משוררת, אחת זמרת, ילד אחד של לסביות שהן גם זוג מעורב שרקד ברייקדנס, וג'ינה ג'גואר, טרנסווסטיט היפי חמוד ששר בקול עמוק שירים של בוב דילן) בהכירי את לוח הזמנים של מצעדים בארץ, חמקתי לנגיסת בוריטו שתי דקות לפני תחילת המצעד, ובעשר הדקות שהחמצתי, הן (כל החמישים ושתיים, לא כולל תינוקות) כבר הספיקו להתקדם לאורך רחוב ראשי שלם. רדפתי אחריהן, עם הילד עליי במנשא, והצלחתי למצוא את זוגתי רק משום שהמצעד התעכב קמעה. מדוע ולמה? ובכן, הסתבר שהמשטרה ביקשה מהזושות הגאות לצעוד  בצד אחד של הכביש. אשתי סיפרה לי שמליסה, דייקית עטורת רעמת ראסטות בצבע חינה, קראה במגאפון בקול דרמטי ומתסיס (רדיקלי אמרתי כבר?): שלא יגידו לנו שאנחנו יותר מדי", ושתי דקות אחר כך, בקול ענייני: "בואו נעבור לצד השני, אנחנו חוסמות את התנועה". במהלך הצעדה ברחוב הבא, שבה השתתפתי גם אני, בין הקריאות One, two, three, eight, how do you know you’re wife is straight (תרגום חופשי: "אחת, שתיים, ארבעים, אולי אשתך אוהבת נשים?") ל- We’re here, we’re queer, we’re not going shopping ("אנחנו כאן, אנחנו קווירים, ולא באנו לעשות קניות". נכון, רק סטרייטיות קונות נעליים. ואגב, לא דיברו כאן פעם על הדולר הורוד?) מליסה לא הפסיקה לדבר על המרי האזרחי של המצעד. איזה מרי היה כאן, התפלאתי. מסתבר שלמצעד לא היה רשיון. למה? רשיון עולה המון כסף, שכנראה לא היה למארגנות המצעד. ולמה זה עולה כסף? כי אבטחה וניקיון עולים המון כסף. בכל אופן, מכונית משטרה הזדחלה מאחורינו כל הדרך, שומרת על הפרדה בינינו לבין שאר העיר, שהסתובבה שם מחוייכת. כי, באמת, על מה כל הרעש? נדמה היה לי לפעמים שמליסה ושאר הלסביות הרדיקליות מחפשות אקשן. בעיר  שבבנין העיריה שלה חולקה מריחואנה רפואית לפני כמה שנים, אף אחד לא מתרגש מזוג ציצים חשוף, או מהמלה "לסבית". סנטה קרוז זה לא ירושלים. נכון, הממשל הפדרלי מנסה להתנכל לנו, אבל אפילו בקליפורניה (שבה שוכנת עירנו הנאווה), החל מה-1.1.2005, אפשר לרשום בתעודת הלידה, תחת הסעיף "הורה"  את בת זוגתה הרשמית של אמו הביולוגית של הילד/ה, בלי צורך לעבור תהליך אימוץ.  אולי בגלל הרדיקליות לכאורה הזאת היו שם בעיקר צעירות מאוד, או נשים מבוגרות. כי כשאת צעירה ויוצאת מהארון, את צריכה לבעוט, וזה מה שעשו הרבה נשים בשנות השבעים, כשכל התנועה היתה בתחילת דרכה. ואולי היום, להיות רדיקלית זה דווקא לא לבעוט ולא להיות נגד, אלא להביא מסר חיובי, מקיף, מסר של אהבה, של קבלת כל קשת הצבעים. מסר שאומר: "בואו תצטרפו אלינו, יהיה שמייח", ולא: "העולם מחורבן, ורק אנחנו צודקות". בעיטות מתאימות לשלב הראשוני. אחר כך, צריך לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע.   

למחרת  בבוקר, התייצבנו, דנה, מימי ובועז ויילד לבית פלג, במצעד הגאווה, מאחורי השלט של Triangle Speakers, שירות ההרצאות המקומי, שבו אני מתנדבת לעתים. זוגתי אמנם עובדת עבור WAMM (Wo/men’s Alliance for Medical Marijuana ברית א/נשים למען מריחואנה רפואית), ארגון שיש בו לפחות 50% קווירים, אבל אני רציתי לצעוד עם הארגון הקטן שלי, והיא רצתה שנצעד כמשפחה. היא ידעה למה. מאחורינו המתינו לתורם אנשי PFLAG (הורינו וחברינו, "תהיל"ה" המקומית), שתמיד גורמים לי להזיל דמעת התרגשות, ולפנינו היתה תזמורת במדים מרשימים, שהצליחה להעיר את מר פלג הצעיר כל פעם שחצוצרותיה פצחו שוב בתרועה. לא רחוק מאיתנו התאמנה Cheer SF, להקת מעודדות ומעודדים, בסלטות כפולות באוויר, מחזה מעורר הערצה או חרדה, תלוי בצופה. לי זה הזכיר את משחקי האמון שבהם לא הרשיתי לעצמי לעולם ליפול אחורה. ואלה קופצים באוויר לתוך רשת שמורכבת מזרועות מורמות בלבד. כשהתחיל המצעד, קלטתי כמה אני מתרגשת: משני צידי הרחוב עמדו אנשים, הריעו ומחאו כפיים. בארץ אין כזה דבר. או שאתם במצעד, שהוא גוש אחד של צועדים, עם כמה שלטים, או שאתם לא שם. בשנה שעברה, בסן פרנסיסקו, היינו, אשתי, אני והעוּבּר בין הצופים, וכשראיתי את המשפחות הגאות, הבטחתי לעצמי שבעוד שנה אני אהיה בין הצועדים. והנה אני כאן, וכולם גאים בי! בי ובמשפחה הקטנה שלי. נזכרתי כמה לא פשוט היה המסע הזה שלי, ואיפה הייתי לפני עשר שנים, כשהוא רק התחיל. בחלומות שלי, לפני עשר שנים, הייתי חלק ממשפחה כזאת, אבל על מצעד כזה, לא העזתי אפילו לחלום. בשנה הבאה בירושלים.

gimmel@danapeleg.com