גלויה מגן עדן: על סקס, שקרים ושייקספיר ("הזמן הוורוד", נובמבר 2005)

  זה בעצם הטור שיועד לגליון אוקטובר, אבל קטרינה באה והפכה את כל הסדרים, כולל זה של הטורים שלי. אז עכשיו, אחרי ששפכתי את הגיגיי ומסקנותיי בנוגע לסופה, אני יכולה להתרווח ולכתוב על הספינה הטרופה שעגנה במחוזותינו, כלומר, בסנטה קרוז, הקיץ. הנה טיפ למי שחושבת לבוא לבקר בעירנו המעטירה: בואו באוגוסט. קודם כול, כי נעים לברוח מהחום המהביל של אוגוסט בארץ אל ערפילי האוקינוס השקט, שהופכים את העיר לאנגלית כל כך בבוקר ובערב (ואל תשכחו לקחת סוודר), ושנית, כי אם כבר מדברים על אנגליה, אז שייקספיר סנטה קרוז מעלה את הצגותיה בדיוק עכשיו, בתיאטרון הכי קסום בעולם, לדעתי לפחות, ששוכן במדרון ביער של עצי רדווד, בפינת חמד נסתרת באוניברסיטה של קליפורניה, סנטה קרוז. תודו שאין מקום אידאלי מזה להציג בו שני מחזות שייקספיריים ואחד שנכתב בידי מחזאי אחר, אבל מתקשר איכשהו לענין. הכרטיסים לא זולים, אבל מאוד מאוד שווים. מגיעים שעה קודם, פורשים שמיכה משובצת, מוציאים בקבוק יין ואשכול ענבים מסל קלוע ועורכים פיקניק לתפארת. אפשר לשבת על כסא (אני מעדיפה) ולאכול אנצ'ילדה עם קולה, אבל זה עדיין לא גורע מהחוויה.

ואז המחזה מתחיל. השנה קיבלנו במתנה כרטיסים ל"לילה השנים עשר", ולמחזה הלא-שייקספירי. ה"לילה השנים עשר" היה נפלא, וכמעט קווירי. הבמה היתה ספינה טרופה  ששימשה גם כארמון לדמויות השונות. המחזה היה  מאוד מצחיק, אפילו באנגלית שייקספירית. מעניין שאצל שייקספיר מופיעה לעתים קרובות דמות ברורה של הומו. כאן היו שניים, האחד, אנטוניו, היה די גברי, וקצת טרגי. השני, אנדרו, שלא היה בבירור הומו, אבל בהחלט אוחץ', היה דמות קומית חמודה. אז יש נוכחות, אבל היא תמיד מגוחכת, שולית, ולעולם לא זוכה לפיתרון מספק, לעומת העלילה המרכזית, הסטרייטית שנגמרת בנישואין כדת וכדין, וכולם מאושרים עד עצם היום הזה. האם יש כאן מקבילה לחייו של שייקספיר עצמו? אני בטוחה שמישהו כתב על זה דוקטורט. אם לא – למה אתם מחכים, סטודנטים קווירים לספרות אנגלית?

אני רוצה להתעמק דווקא במחזה הלא-שייקספירי, שהיה למען באמת, די בינוני מבחינת הכתיבה (אוסקר ויילד כתב מחזות הרבה יותר טובים באותו הז'אנר, חשבתי לעצמי, ואז הסתבר לי שהמחזה הזה ממש היווה השראה ל- Importance of Being Ernest), ומבחינת המשחק, יש סיטקומים שעולים עליו. זהו מחזה שמעולם לא שמעתם עליו, בוודאי, אלא אם כן אתם מומחים לסאליבן, המחזאי מצמד כותבי האופרטות, גילברט וסאליבן, שחיו ויצרו באנגליה הויקטוריאנית. שמו Engaged, ובדומה למחזה של ויילד, בתרגום לעברית הוא עלול לאבד קצת משנינותו. Engaged משמעו "ארוסים", אבל גם "כבולים", או "עסוקים". הוא עוסק בנושא הכל כך חביב על הויקטוריאנים: נשים, נישואים ואריסטוקרטיה. תאונת רכבת מביאה זוג  מאורסים לאכסניה על גבול סקוטלנד-אנגליה. העלם, בֶּלבוני, מספר לעלמה, בלינדה, שיש לו הכנסה נאה, אך רק בתנאי שדודנו, שֶביוט, לא יתחתן. היא מחליטה להיפרד ממנו ("אני מעריצה אותך לאין שיעור... אבל ביזנס זה ביזנס!") הדודן מאורס למיני, בלונדינית אריסטוקרטית בעלת שיני סוס, שאביה מאוהב בכסף של חתנו לעתיד, אבל זה לא מפריע לו לחזר אחרי כל אשה שהוא פוגש ("את העץ שעליו פורח לבי"). כשארוסה הקודם של בלינדה מגיע למקום ורודף אחריה ואחרי ארוסה הנוכחי (שכבר הפך ללשעבר גם הוא), מחליט שביוט, במעשה אצילי להטיל את חסותו על בלינדה ולהכריז שהיא אשתו. היא עושה זאת, ואז מסתבר לצופים ולדמויות שלפי החוק הסקוטי, אם אשה הכריזה על גבר כבעלה וההפך, הם נחשבים נשואים. כך שחיי בלינדה ניצלו, אבל הסתבכו - לאין שיעור. כפי שהיא אומרת לחברתה מיני (כששתיהן אינן יודעות שהן מאורסות לאותו אדם): "מיהו בעלי? האם הוא חי? האם הוא עשיר? האם אני עשירה? האם הוא מת? ואם הוא חי – יש לי חמות או אין לי חמות? ואם הוא מת? האם אני אלמנה? כמה כסף הוא השאיר לי? מי אני, מה אני, מי אני, מה?" (הסיום הוא כמובן, מ"קרקר נגד קרקר", של הגשש). זה נשמע ומשוחק מצחיק מאוד, אבל מאחורי זה מסתתרת אמת מדכאת. מדובר בתקופה בה מעמדה של אשה התמצה בשאלת נישואיה. אני מסתכלת על עצמי, על זוגתי, על חברותיי, כולנו נשים עם מגוון כישורים ויכולות, חלקם התגלו ועתידים בוודאי להתגלות עם השנים, חלקם משרתים אותנו בעבודתינו תמורת כסף, חלקם הפכו לתחביבים, ואת חלקם אנחנו מעניקות בהתנדבות. כל אלה שווים כאין וכאפס בתקופה שעליה אנו מדברים. קל מאוד ללעוג לנשים ולגברים באותה תקופה, ולהראות שהאהבה אינה אלא דברי חלקות: מצד הגברים, מתוך רצון בסקס, עם אשה, כל אשה, רק שתתן כבר את הרשות לבוא אל גופה; ומצד הנשים, מתוך רצון לזכות בביטחון כלכלי ובנוחות שהורגלה אליה. אבל – וזה אבל גדול מאוד -כשאין לך זכות כניסה לאוניברסיטה, לממשלה, לכל מקום שבו את עשויה לעשות משהו מועיל בחברה, ולקבל על כך תמורה כספית או זכויות אחרות – הדבר היחיד שיש לך הוא גופך, וחייך, ובהם את סוחרת, לכל המרבה במחיר. זהו חומר לקומדיות, שהעלה את רמת השנינות של מחזאים כמו סאליבן ואוסקר ויילד שלנו, אבל האמת היא שזה מאוד עצוב, במיוחד ללסביות שבינינו. נכון שאנחנו עדיין לא במקום האידיאלי: מקומות ומקצועות שנשים מגיעות אליהן נחשבים פחותים מאלה של הגברים, ונכון שיש נשים בעולם שמזלן לא שפר עליהן כמונו והן נאלצות לסחור בגופן תמורת פרוטות ולא תמורת הכנסה שנתית יפה וצוות של משרתים.  אבל לפחות בחלק המצומצם הזה של העולם המערבי,  בזכות אחיותינו הסופרג'יסטיות, הפמיניסטיות של המאה ה-19, שנתנו לנו זכות הצבעה, ואינספור פמיניסטיות אחרות, שנלחמו על זכותנו ללמוד ולהיכנס לשוק העבודה, יש לנו הרבה יותר משהיה לנשים לפני 100, 150 שנה. מעניין מה תכתוב פמיניסטית של המאה ה-22 על "סיינפלד" או "חברים".

gimmel@danapeleg.com