גלויה מגן עדן: איווה

 דנה ג. פלג

 דָר (מתחרז עם תר) וילאמס בעיר! הלב שלי מפרפר בהתרגשות. דר ויליאמס, שבארץ לא שמעו עליה בכלל, כמה חבל, היא הזמרת שלנו. כשבאתי לבקר את מימי לראשונה בסנטה קרוז, וידעתי שאנחנו יחד, היא השמיעה לי את הדיסק Mortal City, ושיר אחד מתוכו, איווה, גרם לי לבכות. אחר כך היא נתנה לי את הדיסק, ואני אהבתי את כולו. לא היה שיר אחד שלא נגע בי. כמה ימים לפני יום הולדתו הראשון של האדם ששינה את חיינו מהקצה אל הקצה,  חשבנו שזו דרך הולמת ביותר לחגוג.

דר ויליאמס היא זמרת-משוררת, ששרה סיפורים, מהסוג של ג'ון באאז, ג'וני מיטשל, וסוזן וגה. יש לה קול רך, כמו פלומת גוזל. בשירים השקטים והכואבים יש בו מין תחינה שאי אפשר לסרב לה,. באחרים היא נשמעת שנונה וחמודה ומצחיקה, אבל גם שם, נדמה שמתחת לתחכום מסתתרת התחינה הזאת.

האולם נקרא "אל ריו", והשלט שמכריז על ההופעות מורכב ממגנטים שחורים על רקע לבן, כמו שרואים בסרטים אמריקאיים, אבל מבפנים נראה בדיוק כמו האולם של בית העם, קרית חיים, בשנות השבעים והשמונים. תיכף נדמה לי שלבמה יעלה מנהל החטיבה ויכריז על מסיבת הסיום, אבל במקומו עולה להקת חימום  בשם Girlie Men  (ככה קרא המושל שוורצנגר, שאני מכנה אותו שוורצי, למחוקקים שהיו ליברלים מדי בעיניו), שתי בנות, אחת בחצאית רטרו רחבה, שניה דייקית, ואחד בחור בשיער פרוע, שדיברו בשבחי עירנו. הדייקית סיפרה שכשיצאה מהארון, דודה ודודתה שגרים בסנטה קרוז, ניסו לשכנע אותה לעבור לכאן. "יש כאן המון בנות" הם אמרו. הם שרו גם כן מין בלדות שנונות כאלה, ונדמה לי שעבר נצח עד שדר עלתה לבמה. בלונדינית חמודה, מבנה גוף רגיל, ומכנסיים שמאמצע האולם נראים כמו משי פראי. וגיטרה, כמובן, שמחוברת לה לטבור, ככה זה נראה. היא פותחת את הפה, וממנו יוצאת המלה "הלו, הלו", בקול הכי קטיפתי שיכול להיות, בקול הכי תוהה ותועה ומתוק. “Is there anybody in there?” היא ממשיכה לשיר את Comfortably Numb של פינק פלויד (מתוך "החומה") אחד השירים שעיצב את נעוריי, ואולי גם את נעוריה, רק בשנתיים היא מבוגרת ממני, וגם לה, כמו לי, נולד ילד ב-2004. אחר כך היא צוחקת ואומרת שבחרה בשיר הזה (הוא מופיע בדיסק My Better Self) כי הוא מאוד ידידותי, הוא פותח במלה "הלו". יש בזה משהו. בין לבין, היא מספרת לנו על המכנסיים שלה ("בואו נגיד את האמת. אתם נועצים מבט במכנסיים שלי כבר חצי שעה"), שעשויות המפ (קנאביס נטול חומר ממסטל), ויוצרו בידי חברה מאורגון. הנעליים, היא אומרת, עוצבו בידי הומו, אבל בוודאי יוצרו בסין בידיים קטנות מאוד. צמרמורת חולפת בי שכאני חושבת על זה. כמעט כל צעצוע שאנחנו מקבלות, או בגד שאנחנו קונות, יוצר בסין או במדינות אחרות שבהן מעסיקים ילדים וגם מבוגרים בשכר רעב, בלי זכויות. אני משתדלת לקנות בחנויות יד שניה, אבל לפעמים, כשזמני קצר (כפי שקורה לרוב), גם אני קונה בחנויות הבגדים הגדולות והזולות. גם היא מדברת על הרדיקליות של סנטה קרוז, על זה שפה אפשר להגיד ולשמוע מלים כמו "אוליגרכיה", ו"קפיטליזם", ושרה שיר על ילדה (או ילד?) שמאוהבת בבייביסיטר ההיפית שלה: "השיער שלה כל כך ארוך שהיא יושבת עליו, והיא בגובה של אבא שלי, היא צבעה את החולצה שלה בעצמה, ולימדה אותנו לסמן 'שלום',  ופיס, מן, פיס". כן, בלי ספק, דר ויליאמס היא הזמרת החביבה על השמאל הרדיקלי בארה"ב, או לפחות בקרב הדייקיות של סנטה קרוז. היא נשואה לגבר, אבל בעיני היא קווירית, בלי קשר לנטיה המינית שלה. והיא יפה, בלי להתחנחן, בלי מייק אפ.

היא שרה שירים שלא הכרתי, ובסוף, כשכבר העיניים שלי כמעט נעצמו, אחרי שעמדנו ומחאנו לה כפיים במשך חמש דקות או יותר, היא שרה את "הגרסה שלי לשירי כריסטמס" כדבריה. "נוצרים ופגאנים", מתוך אותו דיסק מפורסם, אותו החזקתי קרוב ללב ולאוזן במשך חמישה חודשים, עד שבאה לחיות איתי בארץ, מספר על אמבר וחברתה שבאו לסעודת כריסמס אצל הדוד הנוצרי של אמבר. "אם תשאלו אותי, יש קסם בידע, כי כיום, כשנוצרים ופגאנים יושבים יחד לשולחן, רק עוגות דלעת נשרפות", הוא הפזמון החריף, והאופטימי של השיר הזה. "כריסמס זה כמו סולסטיס, (יום המפנה של החורף, היום הקצר בשנה) ואנחנו מתגעגעות, כבר מזמן לא ראינו אתכם", אומרת אמבר, וג'יין, בת זוגה, מסבירה מה זה להיות פגאני: "אנחנו אוהבים את העצים, את השלג, את החברים שלנו, את העולם שלנו, אתם מוצאים קסם באל שלכם, ואנחנו מוצאים קסם בכול". זו תמצית הפגאניות כולה. העולם, הבריאה, היקום, האלה, הם חלק מאיתנו ואנחנו חלק מהם, וכולנו יחד יוצרים את הקסם הזה.

ואז נשמעו צלילים מוכרים עוד יותר, ואני נאחזתי בזרועה של מימי. איווה. איו-איו-איו-איו-ווה. זה השיר שכאז כן היום, ריגש אותי כל כך. היא שרה על מקום שבו "אנשים לא אוהבים להטריח את הזולת בתשוקותיהם, והם מסתגרים בבתיהם וכלים באש", היא שרה, וממשיכה לספר על אשה אחת שבעלה עזב אותה: "ישבנו על כסא שהוא השאיר מאחוריו, והיא אמרה: 'מהי אהבה? לאן היא הביאה אותי? מי שהמציא את האהבה הוא לא חבר שלי'". לפני כשפגשתי את מימי, בגיל 30, חשבתי שזהו, והתחלתי לתכנן את החיים שלי לבד. "בשבילך", היא אומרת בבית הבא, "נסעתי עד לכאן, 20 קמ"ש מעל המהירות המותרת ובלי חגורת בטיחות, והייתי עושה זאת שוב, כי הלילה חלמתי שאני בורחת מבעד לרשת שמגינה על דלתות הדיסקרטיות, והתעוררתי מסיוט  בלתי נסבל: נדדת בגבעות של איווה ולא חשבת עליי". ושוב הגרון מתכווץ. לפני חמש וחצי שנים זה היה כי לא האמנתי שמישהו יאהב אותי כמוה, שזה אמיתי. ועכשיו, אחרי שנה קשה ומאתגרת כל כך, שנה שהפכה אותי לאשה חזקה הרבה יותר, מכל הבחינות, אני מתרגשת כי אני יודעת: האהבה הביאה אותי למקום בו אני נמצאת היום. כאן טמון הקסם.

www.darwilliams.net

gimmel@danapeleg.com