"מלים משלנו", "הזמן
הוורוד", ספטמבר 1999.
לחיים
סומקות, עיניים מתחמקות
לא תמיד היתה תל אביב
עירנו מטרופולין גדולה שאבטומובילים מפייחים את פניה, ואוחצ'ות וזושות מרקדות
במועדוניה. אי אז, בשנות העשרה של המאה, היתה זו עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובינם
התהלכו גם משוררים וסופרים, חלקם צעירים ובלתי ידועים, ואחרים מבוגרים ומפורסמים.
אחד מהאחרונים היה משוררנו הלאומי, ח"נ ביאליק, איש רב פעלים ועניין. לא, אין כותבת
שורות אלה מתעתדת לחשוף פכים לא ידועים מחיי המשורר שהיה נשוי לאשה, מניה, ואף לא
בחל בנשים אחרות. אלא אם כן, עשוי אי-מי למצוא בידידותו הקרובה עם י"ח רבניצקי,
אפלטונית ככל הידוע, משהו משלנו. אבל שירי הילדים של ביאליק מספקים לנו הזדמנות
מצוינת להתבוננות משלנו, מה שנקרא, קריאה קווירית.
ידידה סיפרה לי שאת השיר
הבא הקדישה לה מי שהיתה לחברתה, בתקופה שהיתה עדיין בארון. לי נדמה שהמלים "מן
החלון/ פרח עציץ/ כל היום/ הגנה יציץ/ כל חבריו/ שם בגן/ הוא לבדו/ עומד כאן",
מתארים הומו צעיר שרוצה, אבל פוחד. שיר נוסף מאותו ספר, "שירים ופזמונות
לילדים" (הוצאת דביר, באינספור
הדפסות)
שכולנו גדלנו עליו הוא שירו של הפרפר,
שעליו עדיף לא להכביר מלים, ופשוט להפעיל את הדמיון. לא צריך להתאמץ: "פרפר, פרפר/
פרח חי/ רד נא מהר/ שב עליי./ רד נא מהר, צא ומצה/ ומכוסי טל שתה".
ומעבר לשירים, היו
אנשים. בין האנשיםש חיו בתל אביב היה עגנון, נער שזה עתה עלה ארצה, ושימש כמזכירו
האישי של הסופר ש. בן ציון, הלוא הוא שמואל אלתר גוטמן, אביו של נחום גוטמן. גוטמן
מתאר את עגנון בספרו "בין
חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1979) כ"יוצא דופן
בחבורת הסופרים. הוא היה צעיר מהם, צעיר מאוד. עיניים גדולות ובהירות. לחיים שתמיד
היו ורודות. חיוך על שפתיים ורודות מלאות" (שמתם לב כמה ורוד היה לנו כאן?!). ש"י
עגנון נישא לימים, הוליד ילדים, ואף זכה בפרס נובל לספרות. אבל אז, בימים שאפילו תל
אביב היתה צעירה, הוא שבה את לבו של סבל ערבי בנמל יפו. ככל הנראה, ידע בן ציון את
אשר הוא עושה, כששלח את עגנון להתמקח איתו על מחיר הובלת ארגזי ספרים. "והנה ניגש
אליי אבו-חלילו", מספר גוטמן, "ואומר לי: 'בחיי אלוהים, בפעם הבאה אל תשלחו את הילד
הזה (כי עגנון היה אז למטה מגיל 20 ולא בעל קומה) לעמוד איתי על המקח. מה הוא עשה
לי? איזה עיניים יש לו בהן כישפני, על מחצית שכרי ויתרתי'".
מערכת יחסים מיוחדת
התרקמה בין עגנון הצעיר לבין הסופר יוסף חיים ברנר, איש סבוך זקן וקודר פנים, שהיה
מבוגר מעגנון בשבע שנים בלבד, אבל נראה היה מבוגר הרבה יותר. רבות דיברו על הידידות
הזאת "הגימנזיסטים והבחורות שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל", כשעדיין שכנה
בו הגימנסיה הזכורה לטוב. עגנון שצעדיו היו "קוקטיים" (בחירת מלים מעניינת. דודה
שלי תמיד אמרה לי שאני לא מספיק קוקטית. היא רצתה שאנעל נעלי עקב ואתאפר) "תמיד
פרפר סביב ברנר, היה הולך לפניו, מאחוריו ומצדדיו", כך שלא היה סיכוי שברנר לא ימצא
אותו, אילו היו משחקים מחבואים.
כאז כן היום, נהגו כולם
ללכת לחוף הים, ואפילו אז היו שם בתי מלון, כי נחום גוטמן הצעיר צפה בברנר "שוכב על
החוף ליד מלון בללה ויסטה, שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד ימינו
ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני הכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד", מפרט גוטמן, "שתמיד
היו בהן חורים".
ומי מופיע לפתע על החוף,
"מהסמטה, חכליל, בצעדים מהירים"? נכון, עגנון. עגנון הביישן לא ניגש ישירות אל
שאהבה נפשו, אלא הסתובב סביבו בסיבובים גדולים "והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה
אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כנראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר,
והבין שזהו רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב מן הצד", כך מתאר גוטמן את הרגע
המרגש שצדו עיניו באותו בוקר שמשי, "כרע בלחיים סומקות שלו" (ורוד כבר אמרנו?)
ובעיניים מתחמקות על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב, ונכנסו בשיחה". תחשבו על
זה בפעם הבאה שתוציאו שטר של 50 ₪ מהארנק.