"חיים אחרים", יוני 2003
לפגישה הראשונה עם גילה אמסלם (43), אמנית ומורה לציור בגוף, בשיטה שהיא
מכנה "הגוף כמכחול" או "רגשות בצבע", הגעתי בלב לא קל. הרעיון של עבודה
בעירום עם אדם אחר הרתיע אותי,, גם אם זו אשה, ואפילו אשה שאני מכירה
(ומעריכה) כבר כמה שנים.
הקדמתי. גילה הדליקה נרות בסלון, והתנצלה: בתה חולה, ולכן, באופן יוצא
דופן, היא נמצאת כרגע בבית, אבל תישאר בחדרה כל משך הפגישה. לרוב, אין אף
אדם בבית פרט לה ולתלמיד/ה. היא נכנסה לחדר אחר, ויצאה ממנו כשכל לבושה
הוא חולצה לבנה ארוכה, מוכתמת בכתמי צבע. קשה לי להימנע מלבחון אותה.
אנחנו מתחילות לדבר. היא שואלת אותי מה אני מרגישה כלפי הגוף שלי. אני
קצת מתכווצת, לא נוח לי לדבר על זה. מהר מאוד אנחנו מגיעות לענין הנורמה
החברתית, זו שקובעת מה יפה ומה לא, אותה נורמה, שכילדה, נערה ואשה מלאה,
מעולם לא התאמתי לה. "זה גוף", אומרת גילה, "זה הכול. חתיכת בשר", היא
פושטת את החולצה, וחופנת חלק משדה. באופן מפתיע, העירום שלה לא מאיים
עליי, אבל אני עדיין לא מוכנה. אנחנו קמות, ומתחילות בתרגילי שחרור, ולאט
לאט אני נרגעת, מרפה. זה בסדר. בתרגילים הגוף מוצג בתנוחות לא מושלמות
כביכול, אבל כאן הן נראות פשוטות ורגילות. עכשיו, כשאני מסוגלת להוריד את
הבגדים מעליי, היא מובילה אותי לסטודיו. הסטודיו אנו אלא חדרון רבוע,
שרצפתו מכוסה יריעת ניילון, עליה שכבות שכבות של צבע. החדר מואר באור
נרות בלבד, בפינתו האחת צבעים, בפינתו האחרת יריעות קנוואס, מוכנות
לציור. היא מבקשת ממני להעביר את התחושה שלי לתנועה. אני קפואה. זו
התחושה שלי. קפואה וכלואה. אני מתיישבת על הרצפה, גילה מניחה את הבד
מולי, אני מתחילה להתוות קווים על הבד באצבעות. הטייפ מתחיל להשמיע
מוזיקה, והיא עולה ומתגברת. אני מרגישה חנוקה. היא קולטת אותי, "תעבירי
אל הבד", היא אומרת, "את החומה, החומה שהקמת מסביבך, החומה שמגינה עלייך,
שחוסמת אותך". היא יודעת בדיוק מה אני מרגישה, ואני, בעידודה, לוקחת את
הבד, עם הצבעים ומועכת אותו עד שהוא הופך לכדור.
עכשיו היא מניחה אותו בצד, מביאה לי פיסת בד גדולה יותר, ומבקשת שאבטא את
הכעס שיש בי. אבל אני לא מרגישה כעס, רק כאב. כאב על כל השנים האלה, שבהן
חנקתי את עצמי, את הגוף שלי. "את בשלב מתקדם יותר, של שיעור שביעי או
שמיני", היא מציינת, בעודה פורשת יריעת קנוואס גדולה על הרצפה, ועכשיו,
עם המוזיקה שעוצמתה עולה ועולה, אני מרגישה כמה נוראה ההתעללות הזאת,
ואני מתאבלת. גילה מנחה אותי להשליך צבעים על יריעת הבד הגדולה. הצבע
הראשון הוא אדום, שמכסה את הזרוע שלי, ואחר כך באים עוד צבעים. "עוד",
היא אומרת, "תיכנסי עוד ועוד לתחושה, עד שתרגישי אין כלום בעולם, חוץ
מזה, ואז תרדי את הבד." הבכי שלי הולך ומתגבר, אני רוצה להכאיב לעצמי,
אני לא זוכרת מעודי עוצמה כזו של רגש, אני נזכרת בכל הבכיות שבכיתי
בימיי, גילה מנגבת את אפי, תומכת בי, עד שאני יורדת את הבד, מתפלשת בו,
מכה בו את הכאב, חוזרת למין ינקות, ללא מלים, רק בכי, ואז גילה מגיעה,
עוטפת אותי בבד, הצבעים הטריים נדבקים אליי, אני ממשיכה לבכות. כשאני
נרגעת, היא פותחת שוב את הבד, ואני מרגישה כאילו אני יוצאת אל העולם
מחדש. היא מקימה אותו על רגליי, ומובילה אותי, דומעת ונוזלת עדיין, גופי
מכוסה שכבות שכבות של צבע, אל המקלחת. שם היא מורה לי לקרצף את עצמי.
ואני מקרצפת, הספוג הנוקשה מותיר כתמים אדמומיים במקום שם היו צבעים,
המים חורצים תלמים בצבע, ואני מרגישה ששכבות אחרות מוסרות ממני, שכבות
עתיקות שבהן כלאתי את עצמי. גילה מסייעת לי, כמו אמא, כמו מיילדת, לקרצף
את הגב, המקומות שאיני יכולה להגיע אליהם.
גילה: "מאז שהייתי קטנה, החיים שלי נסובו סביב הצורך הבלתי נדלה שלי
באהבה. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת ארבע וחצי. המוות שלה הותיר אותי בתוך
מקום של הדחקה מאוד קשה. כל הזכרונות שלי מתחילים בגיל 12".
גם היום?
"היום כבר יש לי זכרונות של גיל שבע. השלב הראשון של ההרחקה הרגשית
שהתבצעה היתה ההרחקה של הסביבה. אני, כילדה שביקשה את השורשים שלה,
חוויתי מהמשפחה חוסר שיתוף פעולה לגבי מי זאת אמא שלי. חייתי בערפל של
חוסר הבנה וידיעה של מי אני, למי אני שייכת. הדבר היחיד שהיה לי היה חמש
תמונות של אמא, ושני משפטים: ידעתי שהיא אכלה מגש של עוגיות ומתה, שהיא
עבדה בחנות משקפיים ושהיא אהבה אותי. זה מה שידעתי עד גיל 27. אני יודעת
שזה נובע מחוסר היכולת של המשפחה שלי לספוג את הכאב של מות אמי. בתפיסה
שלי, אמא שלי נטשה אותי, כשהיא בעצם מתה. עד גיל 27 חוויתי את זה ככה.
היו בי שני אנשים: היתה אשה אחת שהתמודדה עם המציאות החיצונית, והיתה אשה
פנימית. האשה הפנימית היתה מאוד מבוהלת, ובניגוד מוחלט לאשה החיצונית
שהראתה המון ביטחון עצמי ויוזמה, והפערים האלה התגברו ככל שעברו השנים.
ככל שהייתי חזקה יותר בחוץ, הייתי מבוהלת יותר מבפנים, לא ברורה לעצמי,
והדבר היחידי שחיפשתי היה דמות אמא, שתאהב ותרפא אותי ותכיל אותי כאדם.
כל אדם, אשה או גבר מבוגרים, אימצתי אותם. בעיקר אם הם חסרי אונים".
אביה התחתן שוב כשהיתה בת 6, ונולדו לה עוד שתי אחיות. בגיל 27, בעצמה אם
לשני ילדים קטנים, החלה גילה לטפל בסבתה החורגת, שמתה בזרועותיה מאוחר
יותר. גילה: "למעשה, זו היתה אמא שלי שמתה לי בידיים. אני לא יודעת מה
קרה שם, אבל הסביבה ראתה שאני עוברת משבר מאוד חמור. באותו יום שסבתא
שלי, נפטרה אמו של אדם שהכרתי. אני עברתי חווית נטישה חוזרת, הסביבה לא
היתה שם לקלוט את זה, ומי שקלט את זה היה אדם אחר שעבר באותו רגע תהליך
דומה. הרגשתי שכל העולם שלי מתפרק. היו לי שני ילדים בבית, ילדה בת 4
וילד בן שנתיים וחצי, והיתה לי תקשורת נהדרת איתם, אבל עם גילה החיצונית,
לא עם גילה הפנימית, כי אני בעצמי הייתי ילדה".
"קמתי ועזבתי את הבית, והלכתי לקבל את המימוש של האהבה הזאת בצער הדדי.
כולם מסביבי התנגדו, אני הייתי הלא בסדר, והחוויה הזאת במשך עשר שנים
עלתה לי בשמונים ק"ג. נסעתי לשבעה חודשים, ללונדון, וחייתי בגיהינום עלי
אדמות, אם יש כזה. הייתי מת-חי, כי לפי סולם הערכים שלי, נטשתי את הילדים
שלי, וחייתי לפי צלילי השעון המתקתק בישראל: הילדים עכשיו בגן, עכשיו הם
אוכלים. זה היה מוות רגשי של שבעה חודשים. נסעתי להתאבל".
כשחזרה לארץ, התגרשה מבעלה, והם החלו לגדל את ילדיהם בנפרד. גילה: "אני
כל הזמן לא הבנתי למה קמתי והלכתי, איך קרה כזה דבר. ניסיתי להיות האני
הנכונה והטובה, בלי יכולת קשב לעצמי, חייתי כדי לרצות את החברה. זה עלה
לי בביטול עצמי ובמוות רגשי. פחדתי מכל מה שהרגשתי. לא ידעתי שהנטישה
הזאת נבעה מצורך בסיסי לקשר, לאמא. הלכתי נגד הנורמות, נגד כל החברה,
וייסרתי את עצמי על כך שנים".
"תראי את החומה", היא מראה לי על הציור הראשון, כשאני יוצאת רעננה
ומחודשת מהמקלחת הארוכה. שני הציורים תלויים על קיר הסטודיו. קפלי הבד
המקומט הותירו צורות רבועות על משטח ירוק. שאר הציור נראה כמו צלקות,
בולטות באדום ובכסף על גבי הבד. הציור השני, הגדול, נראה כמו כף יד, כמו
להבות אש. היא מראה לי תבליט שנראה כמו גלים שהשאירה הרוח על פני דיונת
חול, ומסבירה לי שזהו הרטט הפנימי שלי, רטט עדין, שנראה רק על פני הבד.
פתאום, ברגע אחד, אני מבינה שאני עומדת מול כל רגשות הכאב, רגשי הנחיתות
של הגוף שלי, שקמו והצטיירו להם על הבד. גילה מאשרת את דבריי, "זה אולי
נשמע פלצני", היא מצטדקת, "אבל זה בדיוק הרגש, הרגש שמצייר את עצמו".
שיעורי הבית שלי הם לחשוב על הגוף שלי, לחשוב איך אני מול החברה, איך אני
מול עצמי, מה המחיר שזה דורש ממני. לבדוק את מערך הנורמות הפנימי שלי:
אילו אני הייתי קובעת את נורמות היופי, מה הן היו? לבדוק אם אני אכן
בחופש, אם יש לי ביטוי מלא, אם אני מרגישה עוצמתית. ולבסוף: להרגיש
ולכתוב מה אני אוהבת בעצמי, לגעת בעצמי, ללטף, להרגיש את הגוף, בסלחנות
ובאהבה.
אני נהנית משיעורי הבית, אבל לפגישה השניה מגיעה שוב, בחשש רב. השיעור
הקודם הותיר אותה בעייפות גדולה, למשך שארית היום. הרבה כאב יצא משם,
הרבה דרמה. אני אל כל כך רוצה לחזור לאותו מקום, לא רוצה להתעסק בכאב.
"זו דעה קדומה", אומרת גילה, "שיש לך על הציור בגוף. זה לא חייב להיות
כואב. זה יכול להיות מענג". השיעור של היום עוסק בעונג, במיניות, בנשיות.
הפעם ההתפשטות קלה לי יותר, וגם למוזיקה (אמה שפלן) אני מתחברת בקלות.
ההוראות זהות, אבל הפעם הדלת סגורה, וגילה תגיע רק בסוף. אני מסתחררת עם
המוזיקה, אבל בניגוד לפעם הקודמת, ולפעם הבאה, מלווה אותי האני המדבר
שלי, כמו פרשן במשחק כדורגל. אני לא מגיעה לאותם גבהים, אבל אני מתענגת
על כל סחרור נוסף. ברגע השיא, אני מושיטה יד לצבעים, ודבר ראשון, מושחת
אותם על עצמי, מודעת למרקם החלקלק שלהם על עורי, ורק אז זורקת אותם אל
הבד, ומחליקה את גופי בתנועות צלופחיות, מימיות עליהם. זה כיף, אני
מתערסלת בהם, ואז מגיעה גילה, עוטפת אותי בבד, הפעם להנאתי המושלמת.
במקלחת הצבעים זורמים מהגוף שלי, עדיין טריים למדי, ואני מגלה שאני
כחולה, כמו פסל של עפרה צימבליסטה.
גילה: "במהלך השנים האחרונות הבנתי מה המקום הזה, מה עשיתי. זיהיתי מה
באמת קרה שם. עד שלא הבנתי את זה, לא יכולתי להתחיל תהליך של סליחה
לעצמי".
איך התחלת לצייר?
"זה קרה בנובמבר 2000, כשהייתי בת 40. ברגע שהגעתי להבנה של מה שהתחולל
בתוכי, חיפשתי דרך לבטא את התחושה העוצמתית שלי, תחושת הנטישה". היא
ניסתה לצייר בכפות הידיים, והדבר לא סיפק אותה. "יום אחד נבט בי הרעיון,
שאם אני בחיים שלי, נעה עם כל הגוף, אין סיבה שלא אבטא את מה שאני מרגישה
עם כל הגוף שלי על הבד. למה לא להרגיש וליצור עם כל הגוף? זו לא רק
התפלשות בצבע, זהו מצב שבו כל הגוף נע וקשוב לאותה תחושה, עד כדי אובדן
בקרה, למעשה. טראנס רגשי".
היצירה הראשונה שלה, "אוננות בצבע", היא היצירה היחידה שממנה גילה לא
מוכנה להיפרד. גילה: "הסתובבתי שלושה שבועות עם התחושה שאני הולכת לעשות
את זה. חשתי רצון עמוק לבטא את התחושה של 'הנה אני כאן'. פרשתי את הבדים,
פתחתי את קופסאות הצבעים, זרקתי את הצבעים על הבד, ולקח לי שעה, שעה
וחצי, לפני שירדתי אל הבד, להתייחד עם המקום, להקשיב לתחושה. הייתי אשה
במשקל 130 ק"ג שהחביאה את המיניות שלה. כשירדתי, עם כל הרגש, אל הבד,
הרגשתי שכל הגוף שלי כולו, מנשק את הבד. הרגשתי שכל ה130- ק"ג שלי חיים
וסקסיים. באותו רגע ממש הרגשתי שאני לא צריכה להסתתר מאחורי החומות,
מאחורי נורמות. אני רק צריכה להיות רק דבר אחד
–
אני. הציור הראשון היה ציור מאוד חזק. הוא צרח ותבע את הביטוי שלו, ואני
נתתי לעצמי את המרחב לבטא את זה, ושם נפתח משהו שהפך את הדיאלוג הזה
לדיאלוג של קבלה עצמית. לקבל אותי כמו שאני., כאשה, כאמא, כאדם".
הבד שלי כמעט כולו כחול, וחלקים מסוימים ממנו בהירים. "כמו רחם", מפרשת
גילה, ואני מסכימה. "זה לא היה זבנג וגמרנו, שיא ענק, ואז ירידה. זה היה
תהליך איטי", היא מתארת את מה שעברתי, ואני חושבת על האופן שבו משתלב
השיעור הזה בחיים שלי עם בת זוגתי, בשלב הזה, שבו אנו מנסות להביא ילד
לעולם, וכמה שונה בוודאי היתה היצירה הזאת, לו צוירה מספר שנים לפני כן.
אני שמחה על המפגש המחודש עם אותה תחושת החושניות, הערסול הנעים הזה. אלו
הם גם שיעורי הבית שלי: ליהנות מהנשיות שלי.
גילה: "משם המשכתי לפתח את הדרך הזאת להעלות מה שקורה במרחב הגוף, ולתעד
את מה שקורה לנו. עם הזמן התחושות הלכו והתחזקו, והחלו לקבל ערוצי ביטוי
באמצעות הגוף כולו. המגע עם כל הגוף על הבד פתח ערוץ, והתחושות אמרו את
המלים שלהן, והחלו לנוע. התחושות שלנו ספוגות בנו, מחפשות דרכי התבטאות.
אם אנחנו לא נותנים להן לנוע, הן מוצאות להן דרכים משלהן, בכאבים,
בבעיות. אני נותנת לגוף שלי את הביטוי הטוטאלי. ככל שרהיטות השפה, רהיטות
הקשב והביטוי במרחב הגוף יותר חזקים, התחושות מצטיירות בצורה הרמונית
יותר. השפה הזאת היא שפת סימנים של תחושות, ולכן אני קוראת לזה 'רגשות
בצבע'. ההרמוניה לא בהכרח פועלת לפי הנורמה. בציורים שלי, שהם מדיטטביים,
תשוקה מצטיירת לפעמים בצבעים רגועים, כאב בצבעים קרים. אבל יש שם הרמוניה
פנימית שמצטיירת. אם את יודעת לדבר בשפה הזאת, התחושה מוצאת את המשפטים
הנכונים לבטא את עצמה. זה יכול להיות יותר מציור אחד. ציירתי פעם 35
ציורים על אותו תסכול. ומהשפה הזאת נוצר דיאלוג שלך עם התמונה".
הפגישה הבאה נערכת בהפרש זמן גדול יותר, לוקח לשתינו זמן להתכונן אליה.
היא עוסקת באובדן. גילה מדברת על האובדן שיש בכל שינוי, על הצורך להרפות
ולהסכין עם אובדן, כדי להמשיך, ליצור משהו חדש. היא שואלת אם יש אובדן,
מוות, שעדיין לא השלמתי איתו. אני חושבת על סבא סמי, אביה של אמי, שמת
כשהיית בת עשר. אמי, מתוך התחושה שיש להגן עליי מהכאב, לא נתנה לי להתאבל
עליו. גילה מניחה אותי להתייחד עם הזכרונות המעטים שנותרו לי ממנו והולכת
להכין את הסטודיו. הפעם אנחנו עובדות על קנווס שכבר ציירו עליו, ציור
יפהפה בכתום ואדום. "גם בד חלק הוא אף פעם לא חלק, וכאן אנו מדגישים את
זה", היא מסבירה.
בפעם הזאת, ההתפשטות קלה לי מאוד, כמעט טבעית, היחס שלי לגוף שלי השתנה
מאוד, אני מבחינה, בין הפגישה הראשונה לשלישית. גם בחיים שלי בכלל, משהו
נפתח, זורם יותר. אבל גילה מבקשת שאעשה זאת בהדרגה, "כמו כשעושים אהבה,
ולא מתנפלים מייד".
המוזיקה היא מוזיקת אבל אירית, ואני מגלה שהרגש לא קיים בגוף. לא כאב,
ולא תחושת קיפאון. כלום. אנחנו עושות שוב תרגילי שחרור, הבגדים גם הם
מתקלפים מהגוף, ועכשיו הכעס יוצא החוצה, בקולות רמים, בשיעולים. "תרקי,
אם זה מה שאת צריכה" היא אומרת. אני עושה את זה, אני צורחת, הידיים שלי
נמשכות לאזור עצם הזנב, הצ'אקרה הראשונה, ההשרדותית. התחושה עולה בבטן,
בגרון, ואז גילה עוזבת את החדר, ואני צועקת על אמי, מה שלא צעקתי כל
השנים. אני ממלאת את הידיים בצבע, הלבן והכתום מושכים אותי, ואחרי הכעס
על אמי, מתפרץ החוצה גוש הדמעות שהצטבר אצלי בגוף, במשך למעלה מעשרים
שנה. אני מגלה גם כעס, שמעולם לא הרשיתי לעצמי לבטא, על סבא שהלך לפני
שהספקתי לצבור מספיק זכרונות, שפשוט נעלם מחיי. אני נשכבת על הבד, הדמעות
מתערבבות בבד, בצבע, אין להן סוף. הצבעים נמרחים גם על פניי, על שפתיי,
על שערי.
לאחר שהחלה לצייר, השתנו חייה לבלי הכר. היא עזבה את עיסוקה הרווחי בתחום
המחשוב, והחלה לצייר בטירוף, כהגדרתה. "צורות חדשות נכנסו", היא מספרת
בלהט, היכולת לאהוב, לאהוב אותי. גם החומות הפיזיות נפלו. זה לא משנה
שרזיתי, אני לא דוגמנית צמרת, אבל מה שחשוב זה שאני אוהבת את עצמי. את
התערוכות אני יוזמת, והן קורות ומתממשות כי אני בוחרת לממש את זה בצורה
הזאת. ואני פוחדת, אני עדיין פוחדת מהמון דברים, אבל אני נותנת לפחד דרכי
ביטוי. אני בעלת עוצמה, יכולת ביטוי וחופש. אני לא טוענת שאני מושלמת
–
אני לא מלאך. אבל יש לי יכולת לבטא את זה".
אחרי המקלחת אנחנו מדברות על משמעות הדבר. בשולי הבד, במקום בו היו פניי,
ישנו כתם חום גדול, וממנו מתפרצים כמו בגייזר, מריחות לבנות, מעל לרקע
הכתום. גלה מראה לי את הפחד שלי לעזוב, להיעזב, להרפות מדברים, ואני
מבינה מערכות יחסים שנכשלו בעבר. היום, אחרי שנים של זוגיות טובה, הפחד
הזה אינו דומיננטי בחיי, ויתכן, עולה בי רעיון, שכאן נפרדתי ממנו, ממש
כשם שנפרדתי מסבא, אחרי 24 שנים.
גילה מתארת כמה שלבי יצירה: העלאת התחושה למרחב הגוף, הפריקה שלה אל הבד
–
מעשה היצירה, והדיאלוג איתה בהמשך. גילה: "כשאני מסתכלת
על התמונה, אני זוכרת את המקום הזה. אני מנהלת דיאלוג עם הזיכרון של
החוויה. משם מתחיל תהליך הריפוי. אני יכולה להתחיל להיות במקום הזה, אני
יכולה להתחיל לעשות דברים שלא הייתי עושה אלמלא הייתי לוכדת אותם.
הדיאלוג מביא דברים חדשים, את רואה את זה בראיה שונה, את רואה דברים
אחרים. כשאת תסתכלי על התמונה של הפרידה מסבא שלך, את תכאבי. ואחר כך
תכאבי, עוד פעם ועוד פעם, ואחר כך פחות. כתיבה", היא מסבירה את ההבדל,
"נשארת במרחב השכלתני, במיינד, ולא יורדת לרמת הפיזי במגע". הבד נוח לה
משום שהוא מתעד את התנועה, "אני לא צריכה להתאים את עצמי אליו, אלא הוא
מתאים את עצמו אליי", היא מסבירה.
היצירות משתנות במהלך העבודה. גילה: "אפשר לראות יצירות שלי ושל
התלמידים מתחילת הדרך, וככל שאת מגיעה יותר לקשב פנימי שלך, התמונה מביעה
את עצמה. לכן העסק שלי נקרא "רגשות בצבע". אני מלמדת שפה. אני יודעת
להעלות תדר, אני יודעת לעוף החוצה. זה משהו שקשה להגיע אליו, זה דורש
אימון ומיומנות. זה כמו לתרגל מדיטציה, ולדעת שאת יכולה לעוף, אבל גם
יודעת את הדרך חזרה הביתה. יכולת ההקשבה לעצמה, פיתחה בה גם הקשבה לאחר,
הבנה גדולה יותר לאחר. היא החלה ללמד את השיטה שלה. "אני מאמינה שניתנה
לי מתנה" היא מתארת את התחושה, "מתנה שיכולה להתעצם, בעצם הנתינה שלי
לאחר. אני לא חושבת שאני יכולה לשמור את האמנות שלי לעצמי. אני לא חושבת
שהאמנות שלי היא בהכרח פלסטית, אלא תחושתית. אני חושבת שכדי להשריש את
דרך הביטוי שלי בעצמי, אני חייבת לאפשר גם לאחרים להיות. זה כמו שלא
זורעים זרע אחד של חיטה, אלא המון זרעים, ואז יש שדה שלם של חיטה. אני
מאפשרת לכל מי שמבקש להיות במקום הזה".
משבצת
גילה אמסלם מעבירה סדנאות פרטניות וקבוצתיות. בסדנאות הפרטניות העבודה
היא בעירום, ויכולה להימשך 12 פגישות, או שנה. הקורס הראשון עוסק
בהיבטים של האדם מול עצמו, השני בהיבטים של אדם מול חברה. הקורס השנתי
מיועד להכשרת מדריכים: "זה תהליך מאוד עמוק, של טיהור וקבלה ולידה מחדש.
אבל זה משהו שדורש המון. העבודה הרצינית מתחילה כשאת יוצאת מהשיעור,
לקוחת את התובנות שלמדת, ומיישמת אותן בחיים. וכל דבר שעולה
–
עם זה עובדים".
מה חשיבות העירום?
"מכיון שאני מזמינה אנשים להיות בעבודה הזאת במקומות אמיתיים עם עצמם,
העירום נדרש. בשיעור הראשון זה מוזר, אבל זה עובר תוך חצי שעה. פתאום
העירום הופך להיות משהו כל כך שולי, ומה שאקוטי הוא מה שבאמת עולה,
התכנים".
הסדנאות נערכות בקבוצות קטנות, של חמישה אנשים, לכל היותר, ובבגדים
צמודים, בגדי ים, אך לא בעירום, "צריכה להיות מערכת הגנה מאוד חזקה של
קבוצה כדי להגיע לעירום קבוצתי", היא מפרטת, ולכן המשתתפים מתבקשים לעבוד
בעירום מלא בבית, אבל לא בקבוצה". אבל, היא מציינת, בעבודה בקבוצה אינה
מתעמקת בתכנים האישיים כמו העבודה הפרטנית. היא מציעה גם סדנאות לזוגות,
סדנאות מיוחדות לנשים, וסדנאות לילדים.
גילה אמסלם נמנעת משימוש במלה "טיפול", ומדגישה בדבריה את טופס האחריות
האישית שעליו חותמים התלמידים, ואת הראיון המקדים: "אנשים שמגיעים אליי
צריכה להיות בשלים מבחינת ההתנהלות הרגשית, ויש אנשים שלא הסכמתי שיעבדו
איתי, או אנשים שהמטפלים שלהם לא המליצו ולכן לא קיבלתי אותם". נוסף על
כל אלה, תציג גילה אמסלם בפסטיבל תל אביב, שייערך בנמל תל אביב, בתאריכים
15.5-15.6, מבחר מעבודותיה, ותעביר סדנאות בשם "עיניים פקוחות לרווחה".
"בהנחיה שלי" היא מפרטת את התוכנית, "אנשים יעבדו על חומרים וחפצים
בעיניים עצומות. אני רוצה לנטרל את החושים השיפוטיים שאומרים לנו, אם זה
אדום זה כאב, אם זה כחול, זה שמיים וכן הלאה, ולתת להרמוניה הפנימית
לתפוס פיקוד. האמנות הזאת נמצאת בכל אחד מאיתנו. אני בעצם מלמדת תקשורת
עם החלק הזה. אפשר לקרוא לזה אמנות אלטרנטיבית".