"עניינים לא
סגורים", "את",
יוני (2) 2001
לפעמים אני שואלת את עצמי למה לכתוב בכלל את הטור הזה. ככלות הכול, אני מרגישה
שהחיים שלי לא שונים במאום מחייה של כל בת זוג בקשר ארוך, ומה זה משנה כבר אם יחד
איתי צועדת בת זוג ולא בן זוג. נדמה לי שהתהליכים שעוברים עלינו, שתינו ביחד וכל
אחת לחוד, דומים לתהליכים שעוברים על זוגות אחרים. מה שמבדיל אותי מזוגות סטרייטים
הם הדברים החיצוניים, המקוממים: הזכויות שאנחנו לא מקבלות, למשל. אבל גם מזה אפשר
לצאת ברווח, אם יודעים איך. או היציאה המתמדת מהארון. במצבי כיום, אם יש לאנשים
דעות קדומות עליי, הם לא נותנים לעצמם להיות מושפעים מזה. זה נכון, וזה קורה, אבל
בפנים אני מרגישה בדיוק אותו דבר. או אם, לדייק, שונה בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו
שונה מרעהו. כולנו בני אדם, וכולנו חשים אותם רגשות, לא?
שבוע הספר, שחל בחודש הגאווה, מספק לי תשובות נהדרות, כסופרת וכקוראת כאחד. אני
מוצאת את עצמי מרותקת אל ספר חדש שמצאתי בנושא. התחושה היא אחרת. אם אני קוראת ספר
קווירי ואני לא אוהבת אותו, אני מוצאת שקשה לי יותר עם זה, מאשר עם סתם ספר גרוע.
כמו כל מיעוט, אני נוטה להזדהות עם הספרים שיוצאים בנושא, לקחת אותם אישית. ואם
מתגלגל לידיי ספר מופלא, כמו "בואי, נשמתי, שמעי את הסיפור על קלף הקיסרית", של אתי
בן זקן, שיצא ב-1998 (ספריית פועלים), אני כולי מוקסמת, ומייד רוצה שכו- לם יקראו
אותו, במין שאיפה ילדותית כזאת, כי הרי ברור שלא כל אחד, וגם לא כל אחת, ואפילו לא
כל לסבית, או ביסקסואלית, יאהבו אותו. לספרים יש נתיב משלהם להגיע לאנשים. על הספר
הזה, ששזורים בו שלושה סיפורים זה בזה, משלוש תקופות חיים שונות, ורק אחד מהם מספר
סיפור אהבה לסבי, שמעתי כבר מזמן. זהו אחד הספרים הלסביים הראשונים שיצאו, ואפילו
ניסיתי להשיג אותו, כשעוד היה לי פינה ספרותית בתוכנית הרדיו "גאים באוויר", והוא
חמק ממני. ואז, יומיים אחרי שפגשתי את הסופרת, נתקלתי בו במקרה לגמרי. קניתי,
התחלתי לקרוא מייד, וידעתי שלא קראתי דבר דומה עד כה. ואולי לא אקרא. ויש לי תחושה,
שיש משהו שמאחד אנשים שקראו את הספר הזה, משהו שמעבר לנטיה מינית, או מוצא משפחתי.
התחושה הזאת, יכולתו של ספר לחצות גבולות ולדבר אל יהודים ישראליים גם אם הוא עוסק
בשתי נערות שחורות בכפר בדרום אפריקה, נניח, היא מה שהופך ספר לספר טוב, אבל בשורה
התחתונה, אחד החיבורים המשמעותיים ביותר שלי ל"קלף הקיסרית", הוא מהמקום הזה, גם אם
הקול שלי שונה ממנו. גם אם כלסבית, הסיפור שלי לא בהכרח דומה לסיפורן של לסביות
אחרות, יש שם חוט שני של חוויה משותפת, שמחבר אותנו. ולכן אני צריכה לספר את הסיפור
שלי.