"עניינים לא סגורים", "את", מרץ 1998.

 

כבר שבוע עבר מאז שגמרתי לקרוא את "מזון מלכות", הספר החדש של נגה אשד, קובץ סיפורים שעוסק בנשים לסביות, במבט מבפנים, יש לציין. שבוע, אולי עשרה ימים, ולא מפסיקים להתנגן לי בראש השירים הישנים האלה, שהספר הזה מלא בהם.

כשהייתי בחטיבה ובתיכון, בשנות השמונים העליזות, נורא אהבתי להקשיב בגלי צה"ל ל"ארבע אחר הצהריים" (מיד אחרי "מה יש" המיתולוגית), ובימי ששי ברשת ג' ל"בין ערביים" (בערב עצמו כבר רקדנו סלואו). אהבתי גם את "תהילה" ואת מייקל ג'קסון, אבל הייתי טיפוס של חולצה כחולה עם שרוך אדום, רגע לפני שזה יצא לגמרי מהאופנה, ואהבתי, מה לעשות, שירים עבריים. אחרי קריאת הספר הזה תקפו אותי געגועים עזים לשירים האלה, כאילו גדלתי במשעולים בין דגניה וכינרת.

מתישהו הפסקתי לשמוע אותם. מתישהו יותר מאוחר ניסיתי לחפש את עצמי בשירים של כל זמרת או להקה שאמרו עליה שהיא "כזאת", בדרך כלל באנגלית, פה ושם בשפת אמי. הרבה פעמים הזדהיתי עם מלים של שיר כשאני עושה מין תרגום סימולטני למה שרציתי להגיד למישהי, או למה שהרגשתי באותו רגע. מתישהו למדתי להתעלם. השירים ההם נשכחו למדי.

ופתאום, אחרי קריאת הספר, הם לבשו ניגון אחר, ריח אחר. פתאום הם היו, כמה מוזר, רלוונטיים. פתאום שמעתי אותם לגמרי אחרת. הכל תלוי בנקודת המבט, ושום דבר לא חייב להתפרש רק לצד אחד. ולפעמים, הצד הזה, שלנו, פשוט מונח שם, גלוי וברור, ורק צריך להסתכל עליו. למשל, את השורות הנפלאות "כי תמוז בוער סביבך כעבד לפני אדוניו האלוהי", ו"את כל הכוכבים אגיש לך מתנה/אהובתי שלי לבנת צוואר" שרה נורית גלרון. אז נכון שגברים (רטוש ואלתרמן) כתבו אותן לנשים, אבל כשאשה שרה אותן, הן מקבלות נופך מיוחד. וזאת רק דוגמא אחת מני רבות, שעושה לי את החיים נעימים יותר. מסוג הדברים שנותנים תחושה שגם לי ולחברותיי יש חלק במה שנוצר כאן בחמישים-מאה השנים האחרונות, גם בתקופות שבהן רעיונות כאלה לא עלו על דל שפתיהם של אנשים. ואם הדברים אינם ברורים, מותר להסתכל עליהם  מזווית אחרת. בסך הכל, כל אחד -ואחת- שומע/ת את השירים עם מטען האסוציאציות והחוויות הפרטי שלו/ה, וזה, אני חושבת, מה שעושה את החיים מעניינים יותר, לא?

וכך קרה שבאותו שבוע נתקלתי בקריקטורה נהדרת של זאב אנגלמאיר, שבה נראו שתי נערות חבוקות. הימנית טענה: "אנחנו שתינו מאותו הכפר, אותה קומה, אותה בלורית שיער" וחברתה השלימה, כמתבקש: "תמיד בפרדסים וביערות אהבנו את אותן הנערות".