ספרות קווירית מקורית

      נשים

דנה ג. פלג, תאנים אהובתי
קובץ הסיפורים שלי, על לסביות צעירות בשנות התשעים. על חיפוש זהות וחיפוש אהבה, אני חושבת. "תאנים", "אהובתי" ו"רוח" הם האהובים עליי ביותר...

עדית שמר, אז מה את באמת רוצה
ספר נפלא על אימהות ועל זהות לסבית שמתפתחת לאט, בצל ארועים פוליטיים, אבל לעולם לא מאוחר מדי. יש בו את סצינת הלידה המופלאה ביותר שקראתי מימיי. כאן תוכלו לקרוא מה כתבתי על הספר הזה ב"פנדורה".

יהודית קציר, סוגרים את הים
                     הנה אני מתחילה
את הסיפור האחרון בקובץ "סוגרים את הים", שעל שמו נקרא הספר כולו קראתי שוב ושוב. הוא נגע בי כשקראתי אותו לראשונה, עוד לפני שיצאתי מהארון, וכל פעם, בנקודות שונות בחיי, חזרתי אל אילנה, שכל כך רוצה שתמי תאהב אותה. יהודית קציר כתבה עוד ספרים, אבל, הסיפור הזה ריגש אותי יותר מכל מה שכתבה – עד שהרומן "הנה אני מתחילה" יצא לאור. זה מה שכתבתי על "הנה אני מתחילה" בפנדורה.

 נגה אשד, מזון מלכות
אחד הספרים הלסביים הראשונים שיצא בארץ. בטור שפרסמתי ב"את" כתבתי עליו.

אתי בן זקן, בואי נשמתי שמעי את הסיפור על קלף הקיסרית
שלוש קולות של נשים מתקופות שונות נארגים זה לצד זה, ומשתלבים זה בזה, ואחד מהם הוא גם סיפור אהבה בין נשים. זה מה שכתבתי על הספר בטור שלי ב"את".

 אביבה אברון,  רציתי לנשק לך בשדה החרציות
 סיפור מהחיים. לא רק של אביבה אברון, אלא של כל כך הרבה מאיתנו, גם היום. זה מה שכתבתי עליו בטור שלי ב"את".

 יונה וולך,מופע
 המשוררת הכי מתעתעת שהיתה כאן. כאן תוכלו לקרוא מה שכתבתי על יצירתה ועליה ב"הזמן הוורוד".

 לילך גליל אל עמי, רואה את הקולות
ליונה וולך יש חלק חשוב בספר הזה, שגם הוא, קצת כמו Walking to Mercury של סטארהוק מספר סיפור אהבה פתלתל ועיקש בין שתי נשים, עם גבר וצאצא בתמונה, רק שהוא כל כך ישראלי, וכל כך מוכר. אפילו הודו בסיפור, היא הודו של ישראלים.

לילך גליל, תראי אותי
אותה סופרת, לא לטעות. לקח לי זמן להגיע לספר הזה, אבל זה היה שווה. סיפורים עצובים ברובם, על פספוסים, אהבות לא שלמות, כואבות, מופרעות לעתים. לילך גליל יודעת לכתוב סיפורים שגורמים לי, לפחות, לעצור, לחשוב, להסתכל. והיא גם היתה העורכת המופלאה של "פנדורה" נוחה עדן..

גלי סמבירא, שלושים חודשי אהבה, הוצאת חרגול
סיפור אהבתן של שתי נשים שזכה לביקורות אוהדות בקהילה. לא קראתי, אבל הוצאת חרגול היא הוצאה שאני מעריכה מאוד את ספריה (ראו "מקרה של אזעקת אמת" מאת צבי טריגר).

 ליאת קפלן, בדיוק כך במטבח
השירה שלה כל כך עסיסית וחושנית. מתוך השיר "בשבחי הפירות", שאותו היא מקדישה "לחרות שלי, נשים": "עכשיו על ידךְ/ אשה ישנה, גופה שחום. פניה ורגליה מכוסים סדין כותנה./ על חזה, אגנה ועֶריתה מגובבים תותי יער, דובדבנים..." (במקור בכתיב חסר) ללקק את האצבעות.

דנה אמיר, עכשיו במתיקות הזאת, ספריית פועלים, 1993
                 עד בוא האדמה, הקיבוץ המאוחד, 1998
"עינייך היום מלאות דבש./בלובן השפוך מסביב כאור אני פוסלת/,ברֹך את כל ההצעות שלך ללבֹש, לקום..." השורות האלה לקוחות מתוך השיר "רק משל" שפורסם בספרה הראשון של דנה אמיר. מילות השיר הזה על כרזה בצבע חום, כמו נייר עטיפה, ניבטו אליי מדי יום מקיר חדר השינה שלי ושל זוגתי, בשנה וחצי הראשונות שלנו.

  שז, להחזיר את הפיות לארץ ישראל (רומן)
        ריקוד המשוגעת, הספריה החדשה לשירה, 2000 (שירה)
       מאולפת
לא תמיד קל לקרוא את שז, או להבין אותה. היא מטיחה את האמת שלה, ולפעמים ממש מכה בקוראים. וזה מה שעושה אותה למשוררת ענקית כל כך בעיניי. הנה קישורים לשניים מסיפורי הקובץ "מאולפת" שפורסמו ברשת: "מותק" ו"אני מסתפרת במנזר".

חדוה הרכבי, האחר, ביתן, 1993
                     אני רוצה רק להגיד לך, ספריית פועלים, 1985
                     עדי, חומ"ל, 1981
                     כי הוא מלך, מ. נוימן, 1974
אני זוכרת רק שיר אחד סוער ומאוהב שלה בספר "האחר",  שמישהי הקריאה לי פעם, בתחילת דרכי, בירושלים. לטובת מי שמבקשת את שירתה של הרכבי, אני מביאה עוד שני מראי מקומות לספריה.

סיגלית דווידוביץ,  מעבר לזכוכית פניי, 1985
                             עופר יקר, ספריית פועלים, 1982
                             כתם, עכשיו, 1974
אני מודה ומתוודה שלא קראתי את שירתה של המשוררת לעיל, אבל לפי מקורות מהימנים, יש בשירתה גם אהבה לנשים. לידיעת חובבות השירה.

עמי גדליה, נעמת לי מאוד
סיפור על נערה, שתוך כדי עבודת שורשים, מתחקה על זהותה שלה. כן ירבו.

חנה בת שחר, נימפה לבנה, שעירה משוגעת, הקיבוץ המאוחד,  2005
אני אוהבת את כתיבתה של הסופרת החרדית הזאת, שלא מהססת לטפל, בשם בדוי, בנושאים רגישים, בדיני נפשות. אבל זהו לינק לביקורת שכתב על הספר עמרי הרצוג ב"הארץ" (צריך לגלול קצת את העמוד).

כליל זיסאפל, בטבעת זו
"סיפור אהבתן של שתי נשים הטרוסקסואליות"... אם הן אוהבות אחת את השניה, איך הן יכולות להיות הטרוסקסואליות? תשפטו בעצמכם.

שרון הר פז, סגול, הוצאת קציר מילים, 1997
                    ארגמן, הוצאת קציר מילים, 2001
"סגול" הוא הרומן הלסבי (כפי שמצהירה הכריכה) העברי  הראשון, ככל הנראה. רומן רומנטי סוער בין שתי נשים, וכמו תמיד, יש גם גבר באמצע.
"ארגמן"  מתאר את המרוץ הפוליטי של אור אלון לכנסת, על רקע תהליך יציאתה מן הארון של היועצת שלה, כך לדברי המחברת. את הספרים ניתן להזמין ישירות מההוצאה: ת. ד. 5555 קציר 37861, טל': 04-6254141,
פקס: 04-6253407, נייד: 055-255558.

תכלת ברקאי, שעת האפס, להשיג ב- zirotime@hotmail.com
שירים פשוטים, קטנים, וחמודים, חלקם גם מתחרזים: "ממשבר הלילה הזה לא יצא לי כלום/ אני לבד בחדר האטום/ זיון לא יצא לי ממני/ אני במחזור/ מחר אני אארגן הפגנה/ בעד לקבל אותי כמו שאני היום"... את נהדרת כמו שאת, תכלת, ואני מקווה שהשירים שלך יגיעו לקהל רחב!

 גברים

מנדלי מו"ס
זה מה שכתבתי על "מסעות בנימין השלישי" המקסים ב"זמן הוורוד".

אילן שיינפלד,  ספרי השירה: עושים אהבה בלשון, דביר, 1984
                                             טורים לרע בפרידה, אל"ף, 1987
                                             תשליך, תג, 1994
                                             כרת, שופרא, 1997
                                              המדריך לתייר
                       רומנים:  שדלץ, שופרא, 1999
                                      רק אתה (2000)
                       ספר ילדים: אין ציפור כזו, קורציפה, שופרא, 1999

תגידו מה שתגידו, אילן שינפלד הוא משורר נפלא, והראשון שיצא בארץ בגלוי מהארון. מ"עושים אהבה בלשון" ועד "המדריך לתייר", השירים של אילן מלאים כרימון, חושניים, מתפוצצים מערגה ותשוקה, ומדלגים בין זהויות: נשי- גברית, הומואית וסטרייט, יהודי וישראלי, העולם הזה והעולמות האחרים. כך גם הסיפור על הצפרדע היהודי, שהופך להומו בתל אביב. במובן זה אילן הוא מעין גבריאל גרסיה מרקס יהודי, שרוקח ריאליזם פנטסטי ממעשיות חסידיות. את "רק אתה" האישי והקרוב שלו אהבתי פחות, אבל זה, מן הסתם, ענין של טעם אישי, ויש בוודאי לא מעט אנשים שהסיפור הזה ידבר אליהם.

נחום גוטמן  על עגנון וברנר
קריאה אחרת, מהטור שלי ב"הזמן הורוד".

יוסי אבני, גן העצים המתים, זמורה ביתן, 1995
                כנגד ארבעה בנים, זמורה ביתן, 1998
                דודה פרהומה לא היתה זונה
יוסי אבני הוא סופר נהדר, למרות הקושי ההולך וגובר שלי לקרוא אותו עם השנים. הדמויות שלו עשירות מאוד, ותיאורי השפה, הסביבה, המשפחה, הכול צבעוני ואוהב, ועמוק, כן, עמוק מאוד. אבל – וזו הביקורת שנמתחת עליו לרוב בקהילה – הן גם מתוסבכות מאוד עם המיניות שלהן, ולפעמים זה מוביל אותן לעשות מעשים שרובינו לא היינו עושים. ריח כבד של בושה, מבוכה, רצון להתחבא ולהסתיר עולה מהדפים האלה. יוסי אבני מתאר את הדברים שמי מאיתנו שיצאו מהארון, שנלחמו על זהותם, שחיים בגלוי – לא כל כך אוהבים לראות ולהיזכר בהם. מה לעשות, זה קיים בנו, זה חלק מאיתנו, וכדי לגדול, צריך גם לדעת לראות את הדברים הפחות נעימים. הרשימה הזאת לא היתה שלמה בלעדיו, ואני ממליצה עליו, בהחלט. 

יוסי וקסמן, אלכסנדריה יקירתי
ספר צבעוני, ומאוד משעשע על שלוש אוחצ'ות ומסעותיהן באלכסנדריה וחיפה. אחד הספרים ההומואיים הראשונים שיצאו בארץ, שפתו עשירה, ועל אף קלילותו הוא אינו נטול עומק, אבל אם אתם מחפשים נבירה בכאבי העבר, לא הגעתם ליוסי הנכון.

צבי טריגר, מקרה של אזעקת אמת, הוצאת חרגול.
ספר שעלילתו מתרחשת בצל הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק, ומספרת את סיפורו של הומו שמגלה לאט לאט שהוא הופך לאשה. בעיני הוא ספר גאוני ממש, באופן שבו הוא טווה את עלילתו בתוך קורות חייו ומערכות יחסיו הסבוכות של המספר. יש בו בדידות, זרות, וניסיון לחצות אותם, ולחפש זהות בתוך סביבה אורבנית קשה ומבלבלת. אני לא היחידה שאהבה אותו: גם עמליה רוזנבלום ודן לחמן חשבו כמוני. אם אתם רוצים לקרוא עוד מדבריו של האיש היקר הזה, אתם מוזמנים לאתר שלו.

יותם ראובני, היסטוריה עולמית של אהבת גברים - CD
דיסק שכולל רומן מד"בי על השיבה לסדום, ואכן משלב, תוך כך את ההיסטוריה העולמית של אהבת גברים, וגברים בלבד, כולל זו שעדיין לא אירעה, ויש לקוות שלא תתרחש. יותם ראובני הוא סופר, משורר ומתרגם ותיק ופורה שפרסם רומנים, סיפורים קצרים (מגמה מעורבת, עם עובד) 1982, וקבצי שירה ( עצב שנאגר בחלום), אני שמעתי עליו לראשונה בשנות השמונים, כשיצאו יומן לילה (כדים, 1987), יומן לילה 2 (מודן, 1987), ויומן לילה 3  (נמרוד, 1989) שלו, ואלה אינם היחידים, כאמור.

דוד ארליך, הבקרים של שלישי וחמישי, ידיעות אחרונות, 1999
                  כחול18
דוד ואני מכירים כבר הרבה שנים, ואני אוהבת מאוד את סגנון הכתיבה שלו, פשוט ובהיר, כמו האיש עצמו. רוב הסיפורים שלו עוסקים באהבות, מסוגים שונים, ולא רק באהבה הומואית, או לסבית או הטרוסקסואלית. לפעמים הוא כותב גם על העדרה. יפה.

מיטשל פייגנבאום, עד לאהבה
כתיבה עדינה וזהירה יש למיטשל פייגנבאום, כאילו הוא מתבונן מבחוץ, אבל לא כזר, אלא כמי שמכיר את הדברים. אני אהבתי. מתי נשמע ממנו שוב?

מוטי אברבוך, אלוהים נכה מאה אחוז
אוי! עוד ספר שיצא לאחרונה, זכה לשבחים, וטרם הספיקותי... אני רושמת לעצמי לתקן את המעוות, ולספר לכם מה דעתי. בינתיים תוכלו לקרוא עליו במיתוס אם תלחצו על הלינק.

דרור הדדי, מתרבים כמו פופקורן, שופרא, 2001
רומן ביסקסואלי. "הוא הגבר שעליו חלמה, היא האשה שאולי תפתור לו את הקונפליקט שלו עם עצמו", אבל החיים, כמובן, לא פשוטים כל כך, אחרת לא היינו כותבים עליהם רומנים.

ירון פריד, אמא שלך יודעת?
ההפך הגמור מיוסי אבני, אם תרצו. ספר טיסה קליל קליל קליל, בלי הרבה מתח או כאבים, די מצחיק. כל הגיבורים, ההומו והסטרייטית וכל השאר חיים בתל אביב, (שינקין, כמובן) כותבים בעיתון "חדשות" ז"ל, מדברים בשנינויות, ומחפשים אהבה. או זיונים. או שניהם. מה שתרצו.

רענן גל, יש לך אש?
השם אומר די הרבה, לא? עוד ספר ששייך לז'אנר ספרי הטיסה ההומואיים.

רונן אלטמן, פרפרי כאוס
גם זה רומן ביסקסואלי, סבוך מאוד, שמתרחש בעיר אמריקאית, בין גיבורים ששמותיהם נשמעו לי כמו גיבורי קומיקס אמריקאי. קשה להיות ביסקסואל בחברה ששיא הליברליות שלה הוא הכרה בזוגיות חד מינית.

אלון חילו, מות הנזיר, הוצאת חרגול
סיפור שמתרחש בדמשק, ומבוסס על עלילת דם שהתרחשה בעיר בשנת 1840, ועוסק בבן סוחרים עשיר שמגלה את היותו הומו, על כל ההשלכות הנלות לענין.

שלמה לניאדו, בחזרה לסמרה 
עוד ספר שעוסק בביסקסואליות, וכן, גם במה שנקרא ג'נדר בנדר, תעתוע מיני. העטיפה, מצד שני, מזכירה את ימיו הרחוקים של "מועדון הספר הטוב".

 א. סודאי,  נורי והפרופסור האנגלי
 בעיראק? לא היה לנו מושג.

ססיליה צוקים, כמו דג מחוץ למים
אם לא הייתי יודעת שהשם אמיתי, הייתי חושבת שמדובר בשם של דראגיסטית. אבל לא, ססיליה צוקים היא אשה אמיתית, והספר שלה הוא סיפורה של פג-הג, אשה שאוהבת הומואים. אני יכולה להבין אותה...

טלי אמיתי, להתעורר באותה מיטה, הוצאת "חלונות", 2004
עוד ספר הומואי שכתבה סטרייטית (כנראה). דני לחמן, איש שדעתו נחשבת בעיני, המליץ עליו בגוגיי, בקישור הזה, בסוף העמוד.

אלי להר, אני אוהב את תמיר
ספר נעורים הומואי מעודד, שכנראה עושה לבני העשרה שבינינו מה שעשה לבנות הספר "נעמת לי מאוד" מאת עמי גדליה. בקיצור, כן ירבו. בהרחבה ובטון אישי כתב עליו טל איתן בגוגיי.

 

בני ציפר, ציפר ובני מינו, ספריה לעם, 1998
הספר הזה וכותבו נחשדו בהומופוביה, ולכם היססתי למנותו ברשימה זו, שמתנאה בכותרת "קווירית". למלה "קווירית", כמו למלה "גאה", יש משמעות נוספת מלבד הכללת מספר קבוצות מיעוט מיניות לתוך קטגוריה אחת. אבל לכל יצירה יש כמה וכמה פנים, ולא תמיד נכון לקרוא דברים כפשוטם, בוודאי לא כשמדובר בספרו של עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

א. ב. יהושע, גירושים מאוחרים
גם הספר הזה לא בדיוק קווירי במובן הגאה של המלה, ותיאור ההומו שלו קצת פאתטי, הייתי אומרת. אך לזכותו ייאמר שהוא מקדיש לו שער שלם ברומן המשפחתי הזה, שבו כל דמות מספרת את חלקה בעלילה, ושמדובר בתקופה אחרת לגמרי, לפני למעלה מעשרים שנה. בואו לא נשכח גם,  שזהו רומן חשוב וידוע של אחד מבכירי הסופרים הישראליים. גם לזה יש משמעות.

 ירון פלג, דרך גבר
על ההומו ארוטית בספרות העברית. כל מה שלא סיפרו לנו בבית הספר, נחשף כאן, כנראה.

חזי לסקלי, סוטים יקרים: שירים 1990-1992, ביתן 1994.
                  העכברים ולאה גולדברג: שירים 1987-1989, ביתן, 1992.
                   חיבור וחיסור, שירים 1985-87, עם עובד, 1988
                   האצבע, שירים: 1974-1985
אחד המשוררים ההומואים המיתולוגיים, ש"העיר" אוהב לצטט מטורו המיתולוגי אף הוא, משנות השמונים. הספר הראשון ברשימה הוא ספרו האחרון, שיצא לפני שמת, בגיל צעיר מדי.                     

תמיר להב-רדלמסר, רמוז/ איך אתה/ אוהב/ להתחזר, שופרא, 2000
צלם נפלא, משורר דגול. שירה סיפורית, או אולי סיפורת שירית? יש משהו ממכר גם בקצב שלו, מסחרר ולא מרפה, עד שאתם נוחתים לקרקע, עצורי נשימה. "הגעת/ מזיע/ אמרת/ תן לעמֹד/ ליד/ הונטילטור/ סלח לי/ שאני לא/ מחבק/ אותך/ אני/ מגעיל/ את עצמי/ המשכת/ ואמרת/ מה אכפת/ לי/ פרשת זרועותיך/ והנחת את/ כתמי הזעה/ של בתי השחי/ שלך/ עלי/ ולא היה/ אכפת גם לי" ("לחות בתל אביב")

 צבי מרמלשטיין, מחזר על פתחי עליונים ותחתונים, שופרא, 1999
מעודי לא נתקלתי בעברית עשירה יותר מזו של צבי מרמלשטיין, שדווקא לא נולד בארץ. אילו עגנון היה מתגלגל למשורר הומו, חובב BDSM, זה מה שהוא היה כותב. "גִליתי לבי לפיךָ/ ולפיכך, כשהיה פיך בפי/ היה גם שבחך בפי/ בפה מלא ובכל לשון של שבח" ("מנחה"). צילום העטיפה של תמיר להב-רדלמסר חושף טפחיים, מסתיר טפח, משחק איתנו.

איתי רון, בוחן את ארג המכנס, שופרא, 1998
"וכך הוא יפיךֳ: ארוג בתוך סדין/ אשר פרשתי לכבודו, מעשה פשתן צפוף/ עור מתוח כמו אור, כמו בגד גוף/ יופי שאינו נקמט, חלק כזג תמרים".  שירתו של רון, אחד המשוררים בקבוצת אל"ף המיתולגית של שנות השמונים, מושפעת בבירור מזו של המנהיג, שיינפלד, אבל יש לה את היחוד שלה.

דני קפלן, דויד, יהונתן וחיילים אחרים
מבחינת המחקר הישראלי בגיי סטאדיז, זהו אחד המחקרים הראשונים והחשובים שבודק הומואים בתחום הישראלי כל כך (יותר מדי, לטעמי) של גבריות וצבא.  בדומה לספריה המצוינים של חוקרת אחרת, עמיה ליבליך, גם ספרו של דני קפלן מביא סיפורים אישיים, מונולוגים של חיילים הומואים, על התהליך שעברו, ובזה, לדעתי, כוחו.

 עמית קמה, העיתון והארון: דפוסי תקשורת של הומואים
עוד אחד מהמחקרים החלוציים בארצנו הקטנטונת, הפעם של אחד מאושיות הקהילה, שזכור לרבים מאיתנו כמנכ"ל האגודה בימים שעוד שכנה ברחוב נחמני. עבודת הדוקטורט של עמית קמה מביאה סיפורי חיים של 45 הומואים, סוקרת את תפקידה של תקשורת ההמונים בעיצוב הדימוי ההומואי, בוחנת את תהליכי היציאה מהארון שלהם, ומנתחת אותם. אבל מה שאני אהבתי יותר מכל בספר הזה הוא השימוש במלה "הומואים". לא "גייז" המתיפייף, לא "הומוסקסואלים" הרפואי. פשוט הומואים. זו בעיני גאווה. יש רק לקוות שבקרוב יתחילו להופיע מחקרים שכאלה, של לסביות - על לסביות. בעזרת האֵלה, אמן.

מה שביניהן/ם ומה שמשותף

 גאים להציג, קובץ ספרות הומו-לסבית, עורך: אילן שיינפלד.
למען ההגינות, אני חייבת לציין ששירי "קדושה", אחד היחידים שכתבתי מימיי, מתפרסם בקובץ זה, ושאני מאוד גאה להימנות על כותביו. כן, יש בעיניי מקום לקובץ כזה עדיין, גם אם יש כאלה שחושבים שזה מכניס אותנו לגיטו. כל עוד יש מי שמחפש ספרות קווירית על מדפי הספריות וחנויות הספרים, אנחנו נספק אותה. מי כמונו יודע כמה זה חשוב בתהליך הקבלה העצמית המתמשך שנקרא חיים...

זהבה כספי ויריב-ריביק, אנימה אני מה?: סיפורו של גבר שהוא אשה.

דבורה לוז ושרה אבני, אמא, יש לי משהו לספר לך, שופרא, 2000.
לוז, אמא של הומו, וממקימות תהיל"ה (תמיכה להורי לסביות והומואים) אספה סיפורי יציאה מהארון. אבני, מרצה למיניות האדם כתבה פרק על הנטיה החד מינית, ושתיהן הוציאו מתחת ידיהן ספר עזר, במובן המקורי של המלה.

שר"ב (שרה רינה בן מנחם), הדווקאים, הוצאת חמו"ל, תל אביב, 1960.
ספר נדיר ביותר, שנכתב בשם בדוי, ואני קראתי עליו לראשונה בביוגרפיה של יונה וולך. זהו הספר הקווירי הראשון שיצא בארץ. הוא יצא אמנם 30 שנה לפני שהמלה הומצאה בהקשרה הגאה, אבל אותה מהות כבר מרומזת בכותרת. הוא מספר כנראה על חבורה של הומואים ולסבית אחת, בתל אביב של אותם ימים רחוקים. 

 עירית קורן, ארון בתוך ארון
לי באופן אישי קשה להבין אנשים שבוחרים להמשיך ולסגוד לאלוהים שלא אוהב אותם. כמו "לפניך ברעדה", גם הספר הזה מביא את סיפורם המרתק של הומואים ולסביות דתיים, רק שכאן כולם ישראלים. אולי אני לא מבינה את הבחירה, אבל יש לי כבוד והערכה לאנשים שנלחמים על זהותם, ולמי שמספרת את הסיפור שלהם בגובה העיניים, ובצורה בהירה וקולחת. יישר כוייח.

 ספרות ילדים – בטור בפנדורה