"עניינים לא סגורים", את", מאי 2002

 

את ספרה של אביבה אברון, "רציתי לנשק לך בשדה החרציות" קראתי בנשימה אחת. אני יודעת שזו קלישאה ששמורה לאנשים שיש להם זמן, אבל כך היה בדיוק. באמת לא יכולתי להניח את הספר.

לאור הכרותי את הנפשות הפועלות, היה משונה קצת לקרוא את הספר. מתוך הידיעה שמדובר בביוגרפיה של יחסיהן, עלתה תחושה מסוימת, בלתי נמנעת, ואפילו קצת מציצנית, של חדירה ליומנים ומכתבים שלא שייכים לי. אבל המדהים ביותר היהה אולי הסתירה בין הזוג שהכרתי כיהודית ואביבה אברון, לבין המתואר בספר. בקצרה, הספר מספר על דניאלה, ארכיטקטית שמודעת למשיכתה לנשים מגיל צעיר, ואיילה, פסיכולוגית, שמנסה, גם תוך כדי מערכת היחסים שלה עם דניאלה להיכנס למסלול החיים המצופה ממנה, ולהינשא לגבר. יחסיה עם שמואל כמעט שמובילים אותה  לכלא נישואין,  וכמעט שהורסים את הקשר שלה עם דניאלה. בסוף, אל תדאגו, הכול מסתדר.

יהודית ואביבה  היו אחד הזוגות הראשונים שילדו, וכולנו היינו מאוד גאות בהן. פגשתי אותן ואת בתן, שרק נולדה אז, ב-95. כמה נפלא היה לומר "הבת של יהודית ואביבה". בהקשר הלסבי, נשמע חתרני לומר "הבת של...", וכשמוסיפים  שני שמות נשיים מובהקים, שאין כל ספק לגבי הקשר ביניהם, זה הופך להיות חתרני במיוחד. שלנו. יהודית ואביבה הופיעו בטלוויזיה, ותמיד ידברו בגלוי על משפחתן. עבורי הן היו - והינן -  אות ומופת שיש לשאוף אליו : שתי נשים מצליחות שמגדלות ילדה, חיות מחוץ לארון, וזוכות רק לאהדה ותמיכה. ועכשיו, הספר, והסיפור הכואב. לקרוא את הספר, היה, איך לומר, להכיר את הארון שמתוכו יצאו. פתאום הסתבר לי, שמאחורי אחד הזוגות הכי מייצגים שהכרתי, מסתתר סיפור מאוד כואב של פחד. זה רק העמיק את ההיכרות שלי איתן. חשתי הזדהות עמוקה איתן, עם הכאב שלהן, עם הניסיון הקשה להיות סטרייטית, עם הפער הגדול בין מה שאת, לבין מה שרוצים ממך, וגם עם האומץ לקחת את עצמך בידיים, זה שאחריו כל הדרכים נפתחות.

גלי, חברתי  הוותיקה, פחות התלהבה. היא חשבה שהספר הוא לא יצירת מופת. אני מאוד אהבתי את הכתיבה שלו. "היא אולי יומנית", אמרתי לה, "אבל זה חלק מהחן של הספר, חלק מהאמת שלו". גלי חשבה שאני שבויה בהזדהות שלי איתן. "זה פשוט לא ידבר לאנשים שלא חוו את החוויה, ויש הרבה לסביות צעירות", טענה "שהסיפור הזה רחוק מהן, שאף פעם לא היו בארון". גם כאן חלקתי על דעתה. "ארון לא חייב להיות דווקא הומואי", ציינתי, "וחוץ מזה, למיטב ידיעתי הספר נמכר היטב". "נו, בטח", היא אמרה בציניות, "כל הסטרייטים שמחפשים סקס לסבי. תסתכלי על העטיפה", השד הפמיניסטי הוותיק התעורר. על העטיפה, בתמונת שחור לבן רומנטית, מעומעמת קמעה, נראית אשה צעירה המנשקת את צוואר חברתה. בלי שדיים אמנם, אבל ברמיזה ברורה. "אולי", ניסיתי להחזיר את השד לבקבוק, "אבל את לא חושבת שזה משרת את העניין? שאם אנשים יקראו את הספר, הם יבינו את מורכבות הסיפור, מעבר לתמונה הזאת? שיש נשים אמיתיות מעבר לדימוי?!" זה די ריכך אותה.  "כן", היא אמרה בעצב, אחרי כמה רגעי שתיקה, "זה בעצם הסיפור של דור שלם, הדור של האימהות הלסביות שלנו. בלעדיהן", המשיכה, וכנראה שבלי הארון הזה שסחבו על הגב,  לא היינו פה".